עוד לא נשוי

קצת אחרי 6 וחצי בערב נמצאתי בתל-אביב כשהאזעקה תופסת אותי, כמו רבים, בהפתעה גמורה. מיד 'טסתי' לאזור המוגן הקרוב.

זה החזיר אותי בזכרוני לקצת פחות מ22 שנה לאחור, למלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991) שבה נורו על ישראל 39 טילי סקאד, רבים מהם לכיוון אזור המרכז ות"א. גם אז זה היה בחשכה וגם אז זה בא ב'חצי הפתעה' (כי האפשרות 'ריחפה' באוויר).

ההרגשה הזו של "חוסר אונים" היא לא נעימה, אבל מה שאני זוכר ממלחמת המפרץ של 91' זה גם את הלבד. התגוררתי אז לבדי בדירה שכורה בצפון ת"א. היום אני מתגורר לבדי בדירה משלי ליד ת"א. אז הייתי ללא בת-זוג ומה שעצוב (וגם קצת לא מובן לי... למרות ההסברים...) הוא שגם היום כמעט 22 שנה אחרי אני נמצא באותו מקום במובן זה. 0 מילימטר של התקדמות בתחום הזוגי. אני לא בקטע של רחמים עצמיים... טוב, אולי קצת... מצד אחד זה מרגיז/מתסכל/יו-ניימ-איט לעשות ה-מ-ו-ן מאמצים במשך שנים ע"ג שנים, תכלס ללא תוצאות בשטח, זה לא כיף לראות סביבך גברים אחרים, שלא תמיד טובים ממך (ממני), כן בזוגיות (למרות שאני לא בהכרח מקנא, עם רובם לא הייתי רוצה להתחלף, כי בכל מקרה סוג הבחורה שאני מחפש הוא די לא נפוץ).

ה"חוסר אונים" הזה (באזעקה) הוא גם אולי עניין של פאסיביות והתגוננות. יצא לי לחוות קצת גם את המצב האקטיבי-לוחם. כשהייתי (מזמן... לפני +30 שנה) בשרות הסדיר כאיש שיריון (מפקד טנק) יצא לי להשתתף במלחמת לבנון הראשונה (גם אם אישית ליחידה שלי לא היו הרבה קרבות ועדיין ירו עלינו ואנחנו ירינו פה ושם על אחרים. עצם ההמצאות והתנועה באדמת אויב ובסכנה תמידית כבר עושה משהו). גם אז מצב מלחמה היה עבורי מעט מפחיד, אבל אתה (אני) עסוק מידי בדברים אחרים ויש פחות זמן להתייחס לפחדים ואולי גם יש לך קצת יותר שליטה במצב ('האקטיביות' שציינתי לעיל).

מצד שני, אולי זה מזכיר לי את הסכנות הקיומיות באזור הזה... וכמה חשוב לי לכן למצא זוגיות ולהעמיד כבר דור של יורשים שיקבל את הגֵנים המשובחים שלי... וזה מביא אותי שוב למה שהזכרתי בשני הפוסטים הקודמים. אני מציע, כרגע לזמן מוגבל וכתקופת הרצה/בדיקה של הרעיון, 500 ש"ח מתנה למי שת/יצליח לעזור לי למצא בת-זוג מתאימה, כפוף לתנאים/הסברים שציינתי כאן.