היום שמעתי ברדיו מומחית שדיברה על חרדה חברתית אצל ילדים. היא אמרה
שאלו אנשים שפעם כינו אותם "ביישנים" ושזה בחלקו בכלל עניין תורשתי. אם
בכלל יש לי חרדה חברתית, אני מעריך שהיא גבולית ומיד אפרט. אני לא רק
מעריך, יש איזה מבחן/שאלון שפעם עשיתי (פעמיים) באינטרנט שיצא שאני אכן
גבולי. פעם יצא שאין לי חרדה חברתית (להלן ח"ח) ופעם יצא שיש לי ח"ח אבל
בצורה מינימלית. הפעם בלי, היתה היותר מאוחרת.
אי אפשר לומר שאין בי ביישנות... אני בטוח שיש בי ואני גם חושב שזה די
מולד. אבי ז"ל אמנם היה לוחם ומפקד בפלמ"ח והמשיך בקריירה צבאית בצה"ל עד
לדרגת קצונה בכירה (כלומר פיקד על לא מעט אנשים ולכן, מן הסתם, למשל עמד
ודיבר מול קהל גדול), אבל לאחר מותו, יצא לי לעיין בחפציו במשרדו (שבו הוא
עסק במקצוע חופשי לאחר שיחרורו מהצבא (אותו למד בזמן השירות הצבאי, על
חשבון זמנו החופשי ולא על חשבון הצבא)). מצאתי שם איזה ספר/יומן של סיום
התיכון, שבו כל תלמידי ותלמידות הכיתה כתבו לו (כמו אני מניח לאחרים/ות) כל
מיני הקדשות. אני זוכר כמה הקדשות של בנות, שכתבו לו שיפסיק להיות
ביישן... אני אגב לא באמת חשתי אף פעם שאבי היה ביישן...
אם הזכרתי את הספר/יומן הנ"ל, אני זוכר שגם אני בתום ההכשרה כטנקיסט
קיבלתי מהפקידה הפלוגתית שלנו מתנה עם כרטיס ברכה. היא כתבה שם שהייתי שתקן
והיא לא הצליחה מספיק להכיר אותי (אני שתקן?... כנראה שהייתי ב'הלם צבא' אז... היום אני (לפעמים, זה מאוד תלוי...) דברן לא קטן...).
אם הזכרתי את השירות הצבאי שלי, אז זו דווקא דוגמא מצויינת. אחרי אותה
הכשרה שציינתי לעיל, המשכתי לקורס מט"קים (קורס מפקדי טנקים). אחרי הקורס
חזרתי לבית ספר לשיריון (אז במחנה שכונה ג'וליס (מחנה עימנואל כיום(?)))
להדריך חניכים באחד משלבי ההכשרה של טנקיסט (מה שנקרא "מקצועות"). הגעתי
לסיום מחזור והתחלתי לעשות חפיפה עם מט"קים יותר מנוסים. פתאום הייתי צריך
לעמוד מול 30 חיילים ולתת להם פקודות. נכון שבמהלך קורס המט"קים כבר עשיתי
דברים דומים, אבל מעט מאוד יחסית.
בהתחלה כמעט לא עמדתי בזה... פשוט חרדה עזה אחזה בי... והחיילים הצעירים
שעמדו מולי הבחינו בפחד הזה שלי וחלקם התחיל להתנהג בהתאם... (לא במשמעת)
אמנם זו היתה תקופת חפיפה, כלומר לא הייתי מפקד בפועל, אלא עבדתי עם עוד
מט"ק, אבל זו היתה התחלה לא קלה... מזל שזה היה סיום המחזור, כלומר את
הרושם הלא טוב (לדעתי) שהשארתי על החיילים, יכולתי לתקן במחזור הבא עם
חיילים חדשים, בו כבר תיפקדתי עצמאית ואכן בין לבין, "תפסתי" את עצמי
בידיים ואמרתי לעצמי משהו כמו: "צחי, אתה חייב להתאפס על עצמך ולהתנהג כמו
מפקד! כאן זה צבא, עניינים של חיים ומוות, אין כאן מקום לשטויות כמו
פחד...".
אכן במחזור הבא, עמדתי עם הרבה יותר ביטחון עצמי מול החיילים (כי כבר
היה לי איזה ניסיון, גם אם קצר). יותר מכך, בסוף המחזור, כבר כתבו עלי
חיילים שפיקדתי עליהם (בספר סיום המחזור) דברי הלל כמפקד מקצועי ואנושי.
יותר מאוחר (שנה וכשנה וחצי אחרי) קיבלתי 2 תעודות הצטיינות כמפקד ומדריך.
אבל הצבא, למרות הקשיים, הוא קצת כמו חממה, יש לחייל 'סביבה תומכת' (וגם
שדורשת) במידת מה. כמה שנים אחרי לקראת סיום תואר ראשון באוניברסיטה, שוב
נדרשתי לעמוד מול קהל ולהרצות במסגרת סמינר על מאמר כשלהו (במדעי המחשב).
אני זוכר היטב את החששות. לקחתי חבר ללימודים והעברתי לפניו בכיתה ריקה, את
ההרצאה כדי לתרגל את עצמי... כמו כן, לפני ההרצאה, כדי קצת להרגיע את
עצמי... יצאתי לרכיבת אופניים מתישה... כשאתה אחרי פעילות גופנית מופרשים
מה שקרוי אנדורפינים ואכן באתי הרבה יותר רגוע עם הרגשת נינוחות (אם כי קצת
יותר עייף) ועברתי את ההרצאה של השעתיים בשלום, אבל לעמוד מול קהל, למרות
שאני כאמור מסוגל לזה, במצב טבעי, לא בא לי בקלות.
אני חושב שזה נכון גם לגבי התחלות עם בחורות. במיוחד שכשהייתי צעיר
יחסית (נניח בסוף שנות העשרה וגם בשנות העשרים). עם השנים למדתי להתגבר על
הביישנות הטבעית, כשאני מוצא הצדקה לכך (קרי: מישהי שממש מוצאת חן-בעיני),
אבל אני משער שחלק מהסיבה שאני רווק בגילי, קשורה לביישנות (או ח"ח).
אבל... אני לא למשל מסתגר בבית... אם כי למרות שאני מסתדר גם עם קבוצות
גדולות של אנשים, רוב האינטראקציות שלי, למשל מול חברים (חברים שונים), הן
אחד-על-אחד.
1000 ש"ח מתנה למי שת/יצליח לסייע לי
אני מזכיר את המבצע של 1000 ש"ח מתנה למי שת/יצליח לעזור לי למצא בת-זוג מתאימה בתנאי שאתחתן איתה, כפוף למה שמצויין כאן.
"זו רק אהבה", החיפושיות, מתוכו השורה: "למה אני כל-כך מתבייש כשאני על-ידך?":
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כנראה שהייתי ב'הלם צבא' אז... היום אני (לפעמים, זה מאוד תלוי...) דברן לא קטן...
).