בין החדרים האלה, מסתתרות טרגדיות.

בין החדרים האלה, מסתתרים הריבים הכי גדולים והכי חזקים.

בין החדרים האלה, מסתתרים הסודות הכי כמוסים.

הקירות כאילו בוכים, על העצב שיש בבית הזה.

בין הקירות האלה, ישנו עצב כל כך רב, שיצור חי לא יבין אותו.

בין הדלתות האלה, ישנם פערים עצומים, שגודלים מיום ליום. פערים בין החי, לבין המת. בין השקר, לבין האמת.

במקום הזה, נפש חיה ועדינה לא תרצה לחיות. נפש רגישה זו לא תסבול מקום זה יותר.

הנפש רוצה לעזוב, לפרוש כנפיים ולעוף הרחק, הלאה. אל מקום שבו יהיה לה טוב יותר. האם קיים מקום כזה? אני מאמינה שכן. יום אחד. מתישהו. הוא קיים. הוא יהיה קיים.

איך אפשר להביע צער שאי אפשר להסביר במילים? להביע רגש כל כך חזק, כל כך עצום. והאדמה רועדת מתחת לרגליי. היא מתפוררת. ואני נופלת לתוך תהום עמוקה וחשוכה, ללא עזרה, ללא יציאה.

ואני לבד, בתוך החדר שלי. שקועה במחשבות ובבכי, רוצה לשכוח מהכל. מהם, ממנו, מכולם. מהכל.

~~

הם רבו כל כך הרבה. הקירות רעדו מרוב הצעקות. חשבתי לרגע שהתקרה תתמוטט מרוב רעש. ניסיתי לצפות בטלוויזיה ולהתעלם. אבל זה לא הצליח, הצעקות פילחו לי את האוזן, את הלב. הוא אמר לי "למה את לא אומרת לה לשתוק!?" שתקתי. לא היה לי מה לומר. ניסיתי להתעלם ולהתרחק, ללא הצלחה.

זה ממשיך כל הזמן. הפסקתי ללמוד למתכונת, ידעתי שעם כל המחשבות שיש לי בראש והרעש שיש בבית אני במילא לא אצליח לקלוט כלום. מחשבות על היומולדת מחר, מחשבות על הריבים שלהם, מחשבות על החיים. על המוות.

נמאס לי מהמקום הזה. אני רוצה כל כך שאחד מהם יעזוב כבר. כל הזמן הם מאיימים, אבל לא עושים שום מעשה.

אני רוצה לברוח, אבל אני יודעת שאני לא אעשה את זה. אולי כי אני חכמה, אולי כי אני פחדנית כמוהם.

אבל יש לי עוד מה לעשות פה. מה שכן, ברגע שזה יתאפשר אני אעוף מכאן. נמאס לי מזה. אני מעדיפה להיות לבד מאשר להיות ב"קן הצרעות" הזה. כל הזמן צעקות, גם אם אני אנסה ללמוד משהו אני לא אצליח. ורק מכסף אפכת להם, שניהם. חושבים שאפשר לקנות אותי בכסף. כן, זה עוזר לי, וזה משמח אותי, אבל זה לא קונה אותי.

נמאס לי מהצביעות ומהשקרים ומהצעקות ומהעלבונות ומהקללות ומההעלבות ומהשתיקות ומהשאלות הרטוריות ומהבעיות ומהפשרות ומהצרחות ומההגזמות ומההרצאות ומהאיסורים ומההטחות ומההתנצלויות ומהשטויות ומהטריקות ומהשגיאות ומהטעויות ומההתחכמויות ומהכל. די. די. די כבר!

חבל שיש לי הכל חוץ מבריאות ושלווה. ואהבה. האירוניה חוגגת כאן, בשיאה. ואני לבד במערכה הזאת.

אז תודה, אבל לא תודה. כי אותם אני לא רוצה לידי. אני רוצה אותם רחוקים ממני.

אוף, למה זה קורה לי? למה? למה אני לא נורמלית... למה הם לא נורמלים... למה.. למה...?

בנימה פסימית זו, אני הולכת להיכשל מחר. ולא יביאו לי בלונים. ולא ישאלו לשלומי. ולא ידאגו לי. ולא יחבקו. ולא ידעו מה עובר עלי. כי אני אהיה חזקה, אספוג הכל ואשמור בלב, כרגיל. ואשתוק, כי אני צריכה להיות חזקה. לבכות רק בלילה, במיטה, כשאף אחד לא רואה ולא שומע. או במקלחת, שהדמעות יזרמו עם המים.

בקיצור, יש לי מצב רוח רע ופסימי, מאוד. גם אם תנסו לנחם זה לא יעזור, כי עברתי את הקו האדום של הבאסה. אני במצב של מגה-סופר-אקסטרה-מקסימום באסה ודיכאון. חח המצאתי מונח חדש. יאי לי=.=

טוב יאללה הלכתי לנסות לקרוא ספר ולישון, ואולי גם לא לבכות. ואולי כן לבכות.