יומיים. סה"כ יומיים...
אני תקועה בבית ומשעמם לי. משום מה, בגלל סיבה טובה, החלטתי לא ללכת למדורה או משו בנוער...
ת'כלס אני קצת בבאסה שנשארנו רק 5 בנות [מאז שסונקה עזבה] וליזה היא היחידה שהולכת לנוער ולא תמיד אפשר להשיג אותה...הממ...קצת מבאסת העובדה שבחבורה שלנו יש פי שלוש בנים מבנות. לפעמים לא נחמד להרגיש במיעוט...אפילו לי, שמאז ומעולם הסתדרתי עם בנים יותר מאשר עם בנות.
בגן שיחקתי עם הבנים בצבי הנינג'ה ובלבנות מבצרים מקוביות ואז להרוס אותם, במקום לשחק עם הבנות בפינת רופא ובבובות. כל היסודי שיחקתי עם הבנים, במה שזה לא יהיה: תופסת, מחבואים, אפילו שיחקנו ברובים דמיוניים וירינו אחד בשני ב"כאילו" [אנדריי ודני זכורים לי הכי טוב]. הייתי טום בוי מאז שאני זוכרת את עצמי...
עד שהגעתי לכיתה ה', כשעברתי למחשבה. היינו רק בנות בכיתה, וכבר יותר התחברתי לבנות...רוב הבנים היו סתם פוצים, משעממים או חארות לגמרי [אריה, תחשוב רגע על המשפט הזה. כן, אני יודעת יותר מדי על העבר שלך חח....סתם, לא היית אף אחד מהדברים האלה, אל תדאג].
בכיתה ו' כבר הכרתי את הבנים של מחשבה בצורה הרבה יותר עמוקה [הסוטים שביניכם-נקודה מוטעית למחשבה]...ואז התחיל כל הכיף.
כל פגישה שלנו בהפסקה עם הבנים הייתה כאילו מיוחדת, בגלל שלא היינו איתם באותה הכיתה...
בקיצור, השנתיים שלי במחשבה היו פשוט שנתיים חלומיות...חבל שלמשל את דניאל סקליאר הכרתי רק בסוף, כשהוא הנחה איתי את המסיבת סיום שלנו...והיו עוד המון המון אנשים שהכרתי רק לקראת סוף כיתה ו', חבל באמת. יכולתי לבלות יותר זמן איתם.
דבר שבהחלט זכור לי ממחשבה הוא החידון פרקי אבות שניצחתי בו וגנבתי ליבגי ת'אופניים [זוכר? חח מגיע לך!]. הם היו הפרס הראשון....פתאום נהייתי סלב בבצפר אחרי החידון הזה. תלמידים באו אלי ושאלו אותי "נו? איך האופניים?" "היי! את אינה! ניצחת בחידון!!" והיו גם דברים מופרכים לגמרי והריצו שמועות בכל הבצפר לגבי האופניים שלי...שמעתי דברים כמו "נכון פילחו לך ת'אופניים מהבית?" "שמעתי שאיבדת ת'אופניים"...חח דפוק. איך אפשר לאבד אופניים?!?!
בכל אופן, ככה עברו להן כיתה ה' וכיתה ו', הרשו לי להגיד, השנים הכי טובות שלי ביסודי. אולי בעצם, השנים הכי טובות שלי בכל החיים...בלימודים נורא הצלחתי, והבנתי את זה רק בגלל דבר אחד...קיבלתי 19 מאיות מתוך 20 מקצועות [לא, אני לא משוויצה] רק בגלל שישבתי וקרעתי ת'תחת בשביל להצליח במבחנים...ת'כלס לא היה לי קשה עם שומדבר, אבל אתם יודעים, זה יסודי.
ופה הסתיים הסיפור שלי על מחשבה...הבצפר הכי מגניב שהייתי בו אי פעם [כאילו הייתי בכ"כ הרבה].
אחרי שסיימתי יסודי, כבר לא הייתי אחת מ"הם" אלא אחת מ"הן". פחות התעניינתי בשטויות של בנים ונהפכתי ליותר ויותר נשית [במובן הרך כמובן, לא נשית כמו בגיל 20]. אבל זה מוזר, ככל שחלפו להם החודשים, וכשפגשתי לראשונה את כל החבר'ה מרוגוזין ונהיינו כולנו ביחד, התחלתי לחזור לאותו עולם שנמצאתי בו כ"כ הרבה זמן...נהייתי פתאום שוב בן-בת. לא שהרגשתי כמו בן ולא רציתי להפוך לבן, אבל פשוט הסתדרתי עם הבנים הרבה יותר טוב מאשר עם בנות והיה לי נוח לדבר איתם על הכל....אפילו על כדורסל. זה לא שיעמם אותי..לא היה לי אכפת להישאר בת אחת בתוך חבורה של 20 בנים. באמת שלא...פשוט הרגשתי כמו אחת שקשורה אליהם. כמובן שמצידם זה לא ככה, בת זו בת, כל עוד אין לה איברים גבריים.
ובכל זאת, נהניתי המון עם בנים גם בלי נוכחות החברות שלי...[אל תיעלבו אם אתן קוראות את זה, זה ממש לא אישי].
אחרי כמה זמן שהרגשתי ככה, הבנתי שאני לא אוכל להישאר בחברת בנים לנצח...ככל שמתבגרים, ההבדל במינים נעשה גדול יותר...ובמקרה שלי, ההבדל גדל. לא עד כדי כך, אבל גדל.
גם העובדה שיש לי חבר מונעת ממני להתנהג עם כל בן איך שאני רוצה...[לא שאני רוצה לשנות את זה, ממש לא!].
וככה לאט לאט התחלתי להרגיש פחות ופחות קשורה בשיחות של הבנים, לא אהבתי להישאר לבד כי רוב הזמן שתקתי, ולאלה מכם שמכירים אותי טוב, יודעים שאני ממש לא אוהבת לשתוק. אז כבר הסתגלתי לעובדה שלא יהיה לי קשר כזה כיפי ומגניב עם בנים כמו שהיה לי לפני פחות משנה...זה השתנה.
עוד משהו השתנה בי. ככל שהזמן עובר, יותר ויותר דברים משתנים בי. למרות שכל העקרונות שלי נשארים לצידי, דברים קטנים משתנים בי, והופכים את אורח החיים שלי לאחר לגמרי. אני לא יכולה יותר לדבר עם בנים בצורה חופשית וכיפית כמו שעשיתי קודם...מצד אחד, אני מתגעגעת לזמנים האלה נורא. היה לי כ"כ כיף שלא חשבתי על דיכאון ועצב בכלל. מצד שני, הלו, הגיע הזמן להתבגר.
אני כבר לא בת 11, העולם סביבי הוא אחר, הסביבה אחרת, האווירה אחרת, וגם המצב שאני נמצאת בו אחר.
אני מקווה למצוא את כל הכיף והקלילות שהייתה בי לפני פחות משנה, גם בלי לחדש את ההתנהגות שלי אז.
הכבר-לא-כל-כך-קטנה, אינקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Simply Inna