בהמשך של הרחוב שמתעקל לקראת הסוף

"הצללה באיזור המדיאסטנום השמאלי".

ככה הם קראו לזה בהתחלה, אף אחד לא הוסיף שאלה יהיו החודשיים הקשים בחיי. הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית.

חשבתי שהכל התחיל בחופש הגדול. 

כאחת שגרה בעיר נידחת בלי יותר מדי מקומות בילוי, את החופש הגדול שלי ניסיתי לנצל כמה שיותר, עם עדיפות מחוץ לעיר. באחת מהיציאות כנראה חטפתי איזה משהו, כי התחלתי להשתעל. בקופת החולים קיבלתי מרשם לכדורים נגד שיעול. רגיל ביותר.

אחרי שבועיים השיעול נחלש אבל לא עבר. ככה ביקרתי בקופת החולים כארבע פעמים, פעם בחודש, עם אותה תלונה.

שמישהו יתן לי משהו להפסיק את השיעול הזה כבר.

באחד מהימים לא הלכתי לבי"ס והחלטתי לנצל את הזמן הפנוי לעוד ביקור במרפאה, לעוד סוג חדש של כדורים שאולי יעזרו לשיעול.

הרופא שלי שם לב שמשהו לא בסדר, כבר נובמבר ומאז אוגוסט השיעול לא עוזב אותי. נחלש ומתחזק אבל לא עובר. הוא שלח אותי לעשות בדיקת רנטגן, ומכאן הכל כאילו בהילוך מהיר קדימה.

הרנטגן. 

תוך פחות משעה כבר היינו במכון הרנטגן. לא חיכינו הרבה. כשחיכיתי לדיסק עם הפענוח הם התעכבו משום מה. זה אף פעם לא סימן טוב.

"תקחי את זה לרופא שלך. יש לך שם משהו מוזר." ככה הם קראו לזה. משהו מוזר. הידיים כבר התחילו להזיע וכל מיני אפשרויות עברו לי בראש. אמא ניסתה להרגיע. "זה בטח כלום, אולי זאת רק דלקת ריאות..." אבל אני בספק שהיא האמינה לזה.

כשהגענו חזרה לקופ"ח הרופא שלי כבר הלך ובמקומו הייתה רופאה אחרת. היא הסתכלה ולא הבינה. נתנה לי אנטיביוטיקה למקרה שזאת אכן דלקת ריאות. "הצללה.. מסתיר את הלב..." ואני כבר לא זוכרת מה בדיוק נאמר שם, כשהיא התקשרה לרופא אחר להתייעץ בקשר למה לתת לי. 

אחרי הרנטגן נתנו לי הפניה לבית חולים לעשות בדיקה בעזרתה בודקים אם יש לי שחפת. הם חשבו שאולי זאת התשובה. זאת לא הייתה התשובה. 

במקביל כבר קיבלתי תור לסי.טי בבית חולים אחר. תור שבדרך כלל מחכים לו חודשיים נקבע לי למחר. לעוד יומיים. לעוד שבוע גג. כל שיחה שנעשתה כללה את המילים "דחוף. כדאי שתראה את זה. משהו מוזר." זה בהחלט לא הרגיע. עד הסי.טי אני מניחה שהרופאים כבר קבעו שזה בהחלט לא דלקת ריאות אלא גידול מסוג כלשהו ועכשיו נותר לקבוע איזה גידול זה ומה עושים איתו. גידול שאורכו כשנים עשר סנטימטרים. לא מילימטרים, סנטימטרים. זה כמעט סרגל ברזל שלרובנו יש בקלמרים, וזה ישב לי על הריאות.

הסי.טי

כששכבתי על הקרש הלבן שהכניס אותי לתוך עיגול לבן עם אורות אדומים שרצים לאורכו הרגשתי כאילו משגרים אותי לחלל ורק לרגע הלחץ המטורף עבר לשעשוע. זה הפסיק כשיצאתי משם וקיבלתי את הדיסק עם הפענוח של הסי.טי. הקביעה הייתה חד משמעית - צריך לנתח. השאלה היא איפה.

כבר אחרי כשבוע נסעתי לחיפה לפגוש את מי שבעתיד התגלה כמנהל המחלקה בה נותחתי. הלחץ היה לא נורמלי. כשנכנסתי עם אמא למשרד שלו הוא לא הבין למי מאיתנו יש את הדבר המוזר הזה. הוא הופתע. מאוד הופתע שזאת הייתי אני. עד הרגע ההוא, כל המשפחה התפללה לדבר אחד - רק שיהיה שפיר, שלא יהיה סרטני. 

הוא פתח את הדיסק של הסי.טי והסתכל על מסך המחשב כמה שניות. הגדיל, הרחיק, בחן. 

"חשבתי שיהיה גרוע יותר. זה לא סרטני" הוא אמר ואמא שלי נראתה כאילו עד אותו רגע היא לא נשמה. איזה מזל, חשבתי, לא סרטני.

ובכל זאת צריך לנתח.

"זה התאום שלך" ככה הוא הסביר את זה. עוד משהו מוזר שהתגבש לו לגוש תאים על הריאה השמאלית, ואלי גם על הלב שלי.

הרגשתי כאילו אני באיקס-פיילס, טורצ'ווד, דוקטור הו, על טבעי.. הכל יחד. למה. לעזאזל. החרא. הזה. נוחת. עליי!?!??!

ואז הכל נהיה בהילוך מהיר. מהיר יותר ממה שהיה עד עכשיו. 

תפקוד ריאות, אקו לב, רנטגן, עוד פגישת יעוץ, ביקור בבית חולים, עוד ביקור בבית חולים, עוד בדיקה לשחפת.... והכל בשבועיים בערך.

אני לא רוצה לחשוב מה עבר על המשפחה באותו זמן. ההורים עשו שיחות לכל אדם שהם מכירים שקשור איכשהו לרפואה ושאלו והתייעצו, ועם מי עדיף ולאן כדאי, ואם בחיפה או תל אביב או ירושלים... ואני רק ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל רגיל והכל בסדר. אני לא רוצה להדאיג אחרים בצרות שלי.

אחרי שההורים שמעו הרבה תגובות חיוביות על המחלקה ברמב"ם החלטנו סופית שאתאשפז שם.

כמה ימים לפני הניתוח נסענו לשם למלא טפסים וכאלה. פגשנו את המנתח הבכיר. הוא הסביר שהגידול יושב על הריאות וגם על הלב. רמת הסיכון של הניתוח עולה בהתאם לכמה הגידול יושב על הלב. אי אפשר לדעת רק מרנטגן או סיטי. וואו, איזה יופי. 

אז אם זה לא יהיה מחובר מדי ללב - מצוין, ואם לא.. לא הייתה לו תשובה. אבל אני מניחה שזה היה עוד "עשינו כל מה שיכולנו"

ואז הלכנו למרדימה. היא החתימה אותנו על טופס. הסיכון הכלול בהרדמה.. נזק לשיניים.. שיתוק.. מוות.... ואז גם באה השאלה אם אני רוצה אפידורל. נכון שיש גם בזה סיכון, אבל כל הסיפור הזה הוא סיכון אחד גדול. שיהיה. הסכמנו. 

אמרתי לעצמי להיות חזקה ולא להכנע לחרא הזה, כי אני לא יכולה לתת לדבר הזה לנצח אותי, אחרי שהעברתי פה שש עשרה וחצי שנים. רק שש עשרה וחצי שנים.

הניתוח.

התאשפזתי לילה לפני הניתוח. הכניסו אותי לחדר עם בחורה צעירה שהיה מחובר אליה משהו מוזר. צינור עם קופסא ונוזל.

איזה מזל שאצלי זה רק ניתוח, חשבתי לעצמי, מסכנה צריכה להסתובב עם הקופסא הזאת בכל מקום....

באותו לילה לא כל כך הצלחתי להרדם, וכדור השינה שהם נתנו לי נח לו על השידה. התחלנו לדבר ויצאתי איתה לעשן במרפסת. (אני לא מעשנת, אז רק אירחתי לה חברה) זה היה קצת מצחיק שהיא מאושפזת פה בגלל משהו שקשור לריאות והיא יוצאת לעשן. בהחלט הרגל נוראי.

היום הבא היה מלחיץ ביותר. יום הניתוח. 

נאלצתי לוותר על מכנס הטרינינג השחור הגדול וחולצה של אחי מהמילואים, ששימשו כפיג'מה בלילה שלפני, בשביל הפיג'מה המוזרה של בתי החולים. כבר מהרגע שהובילו אותי במיטה לחדר הניתוח הרגשתי לא בריאה. יש לי שתי רגליים שמתפקדות מצוין. אני לא צריכה את המיטה המפגרת הזאת בשביל להגיע לחדר הניתוח! אבל אלה הנהלים, ואני חייבת לעשות מה שאומרים לי לעשות אז לא אמרתי דבר. ההורים ליוו אותי לחדר הניתוח. אני זוכרת במטושטש שבאולם ההמתנה(?) או איך שלא קוראים לזה, היה מולי איזה בחור שכנראה רק יצא מניתוח ולא יכל להזיז את הרגליים. הוא נבהל וקילל הרבה.. אמא אמרה לי שאחר כך הכל היה בסדר וזאת פשוט הייתה ההשפעה של ההרדמה עליו. אני רק זוכרת שהוא קילל המון.

נכנסתי לחדר הניתוח. כמו בסרטים. הכל סטרילי. המנורה המזורגגת הזאת מלמעלה, מנתח או מרדים.. איזה בחור בסקראבס שהיה חמוד נורא ומרדימה רזה ונחמדה.. לא זוכרת הרבה מתהליך ההרדמה, רק זוכרת שחיברו אותי לאינפוזיה או משהו כזה בגב כף היד, ואמרו לי לקפל תרגליים, לשכב על הצד ולא לזוז בזמן שהיא הזריקה לי תאפידורל לגב.

חברות יקרות שלי, כשתלדו, ויגידו לכן לא לזוז, עצה שלי - תעשו מה שאומרים לכן. הזריקה הזאת הייתה ממש לא נוחה ואני נורא רגישה לדגדוגים אז כל נגיעה שלה בגב שלי דיגדגה אותי ולא יכולתי שלא לזוז. זה היה סיוט. הבחור ההוא אמר לי להחזיק בו כדי שאני לא אזוז אבל זה לא כל כך עזר. זה פשוט דגדג כל כך! 

בסוף היא כנראה הצליחה כי משם אני לא זוכרת כלום.

אסון הכרמל.

התעוררתי לתוך אסון הכרמל. הייתה שם אחות כלבתית שהתנהגה אליי בחוסר רגישות ואמרתי לה משהו בסגנון של "לא יזיק לך להיות קצת יותר נחמדה! תפסיקי להיות כזאת רעה! את לא רואה שאני סובלת!?" 

הייתי מסטולה מההרדמה והאפידורל והמורפיום שאותה אחות כלבתית חיברה אליי אחרי שאמרתי לה את זה. אמא ישבה לידי ואבא חיכה בחוץ כי רק אדם אחד יכל להכנס לחדר התאוששות-וואטאבר הזה. אני לא זוכרת הרבה משם, זוכרת את המנהל מחלקה ההוא, את הרופא הבכיר ועוד רופא שנראה בכלל כמו סקייטר, או ראפר, או ברייקר, אבל לא כמו מנתח..

באותו יום הסתבר לי שלא אוכל לרוץ יותר. הספורט האהוב עליי - הריצה, הרגע יצא מהרשימה. משהו בסגנון של "זאת תהיה מעמסה גדולה מדי לריאות..." מה גם, גיליתי שבגלל הגידול הזה נגרם נזק לעצב כלשהו ועכשיו הסרעפת בצד שמאל גבוהה יותר מבימין, מה שעושה לי כאבים חדים ולא נעימים כלל בצד ימין, מדי פעם, עד היום.

אני זוכרת שכשהתעוררתי היו רק 11 הרוגים. כבר בערב זה גדל בכמה עשרות. 

הסתבר גם שכנראה הזריקו לי את האפידורל במקום לא נכון כי זזתי כל הזמן (מה אני אעשה.. זה דגדג אותי) והוא לא השפיע. שמעתי שאפידורל שמוזרק במקום לא נכון מוביל לשיתוק, אז.. ניסים בכל זאת קורים.

למרות האסון הנוראי שקרה שם, באותו יום, בחנוכה, קרה נס שבהחלט הציל לי את החיים כי מי יודע כמה זמן הייתי יכולה להמשיך לחיות בלי לגלות על הגידול הזה ובלי שהוא יזיק בצורה חמורה ללב שלי, כי ממה שהבנתי, הוא מעך לי את הלב "כמו פיתה" -מפי אחד הרופאים.

ההחלמה.

חמשת הימים הראשונים היו נוראיים. הצינור עם הקופסא והנוזל חובר גם אליי, איזה כיף. זה היה מציק ולא נוח, והכל היה מגעיל ומציק. המורפיום דפק לי תראש כל כך חזק שמשלושת הימים הראשונים אני לא זוכרת יותר מדי, חוץ מאת הכאב, שאפילו המורפיום, האופטלגין, האוקסיקונטין והברקסין יחד לא הצליחו לשכך. ביום הראשון אחי בא. 

יום אחרי ישראל סלינה ודנה באו לבקר. באותו יום כבר הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה. לא יכלתי בכלל להזיז את יד שמאל. כאילו היא לא הייתה שלי, כאילו לא קיבלה פקודות מהמוח שלי בכלל. כל תזוזה כאבה יותר מהקודמת והכאבים באמת היו בלתי נסבלים למרות כל התרופות. הם נראו יותר סובלים ממני באותם רגעים, היה נראה כאילו הם ממש לא רצו להיות שם אבל בכל זאת מודה להם שלא שכחו ובאו. יום אחרי סופי באה. יום אחרי נראה לי שנסטיה, יורה ורובי הגיעו. יצאתי איתם החוצה. ישבנו מאחורי החניה, על ספסל מאבן, ומתחתינו הים. הסתכלנו על הדגיגים הקטנים ששחו להם שם, זללנו תפוצ'יפס... שזה היה טוב, כי בשאר הימים הייתי מוצפת בשוקולדים, וכשאני אומרת מוצפת אני מתכוונת לזה. לא היה איפה לשים אותו. 

כל הזמן הזה ההורים ואחי לא זזו מבית החולים. אחרי חמישה ימים סוף סוף חזרתי הביתה. להתקפל ולהכנס לאוטו של אחי היה סיוט. 

במשך שבועיים רבצתי על הספה עם המחשב הנייד והלויזיה ברקע. נשמע כיף? הייתי מעדיפה ללכת לבית ספר. הכאבים היו מטורפים, הרגליים כל הזמן נרדמו ולשבת בצורה אחרת או לשכב היה ממש לא נוח, מה גם שלקום היה סיוט. יד שמאל עדיין לא ממש תפקדה.

כשבאתי אחרי חודש לבי"ח, לבדיקה וביקורת, הכל היה בסדר, מהניתוח נשאר רק פס דקיק שמסתתר מתחת לחזיה, ובדיקת המעבדה חזרה. זה היה גידול שפיר, שנולדתי איתו. כמעט שבע עשרה שנים הוא ליווה אותי ולא ידעתי. "אוסף של תאים שלא היה להם ייעוד והתקבצו יחד על הריאות והלב" ככה הסבירו לי את זה. 

החיים.

ואחרי חודש חזרתי לחיים הרגילים. בית ספר, בילויים.. יד שמאל חזרה לעצמה והכל בסדר. את יום הולדת 17 שלי חגגתי כמו כולם, יצאתי לבלות ובכלל לא הפריע לי שעברתי ניתוח חודש וחצי לפני יום ההולדת.

לפני שבועיים בערך החלטתי שהרופא לא יחליט בשבילי מה אוכל ומה לא אוכל לעשות. התחלתי לרוץ. 

מ250 מ' בלי לעצור זה עבר ל750 מ', ואז 1.25 ק'מ, ואז 1.5 ק'מ... כשבכל ריצה רצתי מרחק כולל (עם עצירות) של כ2.5-3 ק"מ. 

בריצה האחרונה שלי רצתי 2 ק'מ בלי עצירה אחת ובלי כאבים בחזה. 

המסקנה שלי מהחוויה הזאת, אף אחד לא יכול להחליט בשבילכם ולחתום לכם את הגורל.

חיים רק פעם אחת, ולפעמים החיים מעמידים אותנו בפני מכשולים מפחידים מאוד, לפעמים אנחנו מרגישים שזהו, אין מכאן יציאה, וגם אחרי הניתוח קרו לי הרבה מקרים שהייתי מוכנה להרים ידיים, שהייתי מיואשת מעצמי, מתוסכלת, מאוכזבת.... אבל סך הכל תמיד ידעתי להמשיך הלאה.

אסור לנו לוותר לעצמינו. אנחנו צריכים להיות קשובים לעצמנו ולדעת להמשיך ולהלחם, ואני לא מדברת רק על ניתוח, או על מחלה.. אני מדברת על כל מקרה בו אי פעם הרגשנו שזה הגבול, שיותר מזה אי אפשר.. תמיד אפשר. אני אהיה קלישאתית ואגיד שתמיד אחרי החושך זורחת השמש, וזה באמת ככה. אני יודעת שאחרי החושך האישי שלי בא עוד חושך. ועוד חושך, אבל עכשיו זורחת השמש.

אני יודעת שהדרך הזאת הייתה שווה את זה כי אני בסך הכל בת שבע עשרה וכל החיים עוד לפניי, אז זה לא הזמן להרים ידיים.

זה אף פעם לא הזמן להרים ידיים.

אז שיהיה לנו יום טוב, שבוע טוב, חיים נפלאים וחג שמח

תשמרו על עצמכם, ותזכרו שהכל אפשרי.

 "Hope is the thing with feathers, that perches in the soul,

 and sings the tune without words,and never stops at all."

-Emily Dickinson.

♥

עריכה:

חברה, תודה רבה רבה, לא חשבתי להגיע למומלצים בכלל, סתם סיפרתי את הסיפור שלי, מקווה שמישהו מצא את זה מועיל או מעודד בדרך כלשהי.

אוהבת המון ♥

ותודה רבה לכולכם על התגובות, ריגשתם ♥