הפכפכות היא בכלל לא מילה למה שעובר עלי בתקופה האחרונה. מכעס אדיר לצחוק, משנאה לאהבה.. אבל מכל הדברים הללו, יש את הרגעים האלה שבהם שלווה שוררת בכל חדרי ליבי, ומשרה תחושה ואווירה של ידיעה מלווה בהמון אי- ידיעה. ואולי, זה מה שבעצם מחזיק אותי כאן. והבמשך לשיחה מאד מעמיקה שהיתה לי עם מיסיז סולו, אי הידיעה במה שהולך לקרות בחיים הוא מה שעושה אותם כלכך מעניינים. ובאותה מידה, הסיבה להשתלשלות האירועים בחיים, והשאלה "מה היה קורה אם .. ", אלו גם מאותם הדברים שכנראה לעולם לא תהייה לנו תשובה עליהם. חלק יאמרו שזוהי החלטה של האלוהים, יש היאמרו שהזו הגורל, ויש הבכלל יגידו שאנו הם האדונים היחידים לגורלנו, בין אם הוא מר או מתוק. ורק עכשיו, אחרי כלכך הרבה שיחות ומחשבות של חודשים על הנושא הספציםי הזה.. שמהותו היא בעצם מהות בחיים, אך יחד עם זאת, סוד החיים טמון בו. כבר כמה חודשים שראשי מועסק באותה המחשבה, של "מה היה קורה אם..". אני מדמיינת לעצמי סיטואציות שונות, אירועים שונים.. וכמו בכל מקרה שאני מצטערת עליו, אפקט המדרגות היורדות מופיע פתאום, ואני נאצלת לדמיין את חיי כאשר רק מקרה אחד לא היה קורה. ולמען האמת.. אני לא רואה את החיים שלי אחרת. אני לא רואה את עצמי במקום אחד חוץ מהמקום שאני עומדת בו עכשיו. כמובן שאני יכולה רק לדמיין, אך במקרה הזה, ואני חושבת שרק במקרה הזה.. הדימיון נשאר דימיון, וכנראה שלא ניתן להמירו למציאות. כי הרי, מה שקרה כבר קרה.. ואם יש למישהו מכונת זמן או שהוא טיימר או משהו כזה, שבבקשה יודיע לי?

מעסיקה אותי המחשבה של לראות את החיים שלי מהצד..

המון דברים מעסיקים את מחשבותיי בזמן האחרון, אבל הבעיה העיקרית היא.. שהכל נשאר בגדר מחשבה. אין לי באמת את הכלים ואת האמצעים לבטא את הדברים שאני חושבת במילים, גם מהפחד שכאשר זה ישמע זה יאבד מערכו, שכאשר זה יוצא מחוץ לראשי, הדברים יהפכו לסתמיים כאלה..

אז עד שאני אמצא את המילים, הינה סיפור קטן , בהמשך לשיחתי עם מיסיז סולו ..

(הסיפור במקור באנגלית..)

"  בעיר בגדד שלט המלך. ולבנו של המלך, הנסיך,  היו כמה וכמה משרתים.

הנסיך בדרך כלל היה מבקש מעוזרו הבכיר ביותר ללכת ולקנות לו כמה דברים מהשוק בכל בוקר, כדי שיוכל להכין לו אוכל טעים לארוחת הבוקר. וככה, בוקר בוקר, היה הולך עוזרו של הנסיך לשוק, קונה כמה מצרכים, וחוזר לארמון המפואר של בגדד. באחד מאותם הבקרים שבהם נתבקש העוזר ללכת לשוק, הוא נתקל במלאך המוות. זה הסתכל עליו במבט קודר, וסימן לו לבוא עם האצבע. העוזר נהבל מאד מהמאורע וברח בבהלה לארמון. כאשר ראה את הנסיך, הוא צעק אליו " נסיכי, אתה לא תאמין! בדרכי לשוק פגשתי את מלאך המוות, והוא הסתכל עלי במבט קודר וזימן אותי עליו. אני חייב לקחת את הסוס ולברוח !! " הנסיך נתן לו את הסוס, והעוזר מצידו, החל לדהור ולדהור לכיוון מדבר סהרה. כמה שעות אחרי זה, הלך הנסיך לשוק, לבדוק ולברר מה בדיוק קרה. כאשר היה כבר קרוב לכניסת השוק, פתאום הוא ראה את מלאך המוות. הוא התקרב אליו מעט, ושאל "תגיד, מה קרה? למה עוזרי כלכך נבהל ממך, עד כדי כך שהיה צריך לברוח מהעיר?", הסתכל אליו מלאך המוות, ובתדהמה ענה: " הוא נבהל ? אוי לי. פשוט הייתי נורא מופתע לראות אותו כאן, נקבעה לי פגישה איתו היום בערב במדבר סהרה..."   "