היום בבוקר הלכנו לכלבייה.

אבא אמר שהוא רוצה לאמץ כלב, במיוחד לברדור. אז קמנו כולנו מוקדם בבוקר, ועם שקיות מתחת לעיניים והמון שמחה בלב נכנסנו לאוטו ויצאנו לכיוון הכלבייה. בדרך יצא לי לחשוב על כל הכלבים האלה שרצו להרדים אותם.. שגורלם היה כלכך קרוב למוות.. ובכל זאת הם חיים עכשיו, ומחכים לבית חם ואוהב שיאמץ אותם ויתקן את ליבם השבור.

כשיצאנו מהאוטו, ישר שמענו המון נביחות של כלבים. לא יכולתי לעמוד בפני העיניים העצובות שלהם, וחלקם.. צימרר אותי לראות את האכזריות של בני האדם שנותנים לכלבים להגיע למצב של רזון בלתי רגיל.

אז אני ואבא יצאנו לסיבוב לראות את כל הכלבים, ובינתיים כל השאר דיברו עם האחראית.

בין צעד לצעד, בין ליטוף של כלבים לבין דיבור סרק שלי ושל אבא, תומר,בר ועידו הלכו לראות את הכלבים הקטנים. בר צעק לאחראית שברח כלב, ושתתפוס אותו !

ומסתבר.. שזה בדיוק הלברדור שחיפשנו.

ומאותו הרגע בכלל לא רצינו לראות כלבים אחרים.

יש לי אהבה חדשה בבית, וקוראים לו דוגו.

אמנם הוא עדיין לא בבית.. אבל כשהוא יגיע, הוא יהיה הבן בית השביעי.

ואיך הכל בתקופה האחרונה נראה לי יותר קסום ומאושר

ומכל מקרה שקורה אני רק לומדת ולוקחת את הדברים הטובים

וכיף לי עכשיו כי אין לי מועקה על הלב,

ואני יכולה להגיד בלב שלם, שאני בדיוק מי שאני רוצה להיות.

המוזיקה שאני שומעת גורמת לי לחיוך מאושר על הפנים

האנשים שאני רואה בבוקר גורמים לי לצחוק ולשמוח

כיף לי לרקוד ולדעת שיש מי שיתקן אותי וירצה שאני אגיע למקומות יותר גבוהים כמו שאני רוצה,

החלומות הזכורים לי בזמן האחרון קשורים למקרים מצחיקים ואהובים ביותר..

ויותר מכל..

האהבה היא זו שממלאת את כל חלקי גופי.

הכל מתקשר לי לגורל, למקרה שמוביל אחר, להחלטות ולסיכונים, לאי ידיעה שמוביל אי ידיעה אחר

אני לא חושבת שאני אוכל איי פעם לגלות את הסוד שאני כלכך רוצה לפצח כבר

אבל באיזשהו מקום טוב לי עם זה שעם כמה שהסוד הזה ידוע, המון דברים ממנו לא ידועים.

אני בוחרת את הגורל שלי לעת עתה.

כל סיכון לא נמדד פעמיים, אלא רק פעם אחת,

כל החלטה נראת לי כטובה ביותר.

I'm choosing my own desteny

הפכפכות היא בכלל לא מילה למה שעובר עלי בתקופה האחרונה. מכעס אדיר לצחוק, משנאה לאהבה.. אבל מכל הדברים הללו, יש את הרגעים האלה שבהם שלווה שוררת בכל חדרי ליבי, ומשרה תחושה ואווירה של ידיעה מלווה בהמון אי- ידיעה. ואולי, זה מה שבעצם מחזיק אותי כאן. והבמשך לשיחה מאד מעמיקה שהיתה לי עם מיסיז סולו, אי הידיעה במה שהולך לקרות בחיים הוא מה שעושה אותם כלכך מעניינים. ובאותה מידה, הסיבה להשתלשלות האירועים בחיים, והשאלה "מה היה קורה אם .. ", אלו גם מאותם הדברים שכנראה לעולם לא תהייה לנו תשובה עליהם. חלק יאמרו שזוהי החלטה של האלוהים, יש היאמרו שהזו הגורל, ויש הבכלל יגידו שאנו הם האדונים היחידים לגורלנו, בין אם הוא מר או מתוק. ורק עכשיו, אחרי כלכך הרבה שיחות ומחשבות של חודשים על הנושא הספציםי הזה.. שמהותו היא בעצם מהות בחיים, אך יחד עם זאת, סוד החיים טמון בו. כבר כמה חודשים שראשי מועסק באותה המחשבה, של "מה היה קורה אם..". אני מדמיינת לעצמי סיטואציות שונות, אירועים שונים.. וכמו בכל מקרה שאני מצטערת עליו, אפקט המדרגות היורדות מופיע פתאום, ואני נאצלת לדמיין את חיי כאשר רק מקרה אחד לא היה קורה. ולמען האמת.. אני לא רואה את החיים שלי אחרת. אני לא רואה את עצמי במקום אחד חוץ מהמקום שאני עומדת בו עכשיו. כמובן שאני יכולה רק לדמיין, אך במקרה הזה, ואני חושבת שרק במקרה הזה.. הדימיון נשאר דימיון, וכנראה שלא ניתן להמירו למציאות. כי הרי, מה שקרה כבר קרה.. ואם יש למישהו מכונת זמן או שהוא טיימר או משהו כזה, שבבקשה יודיע לי?

מעסיקה אותי המחשבה של לראות את החיים שלי מהצד..

המון דברים מעסיקים את מחשבותיי בזמן האחרון, אבל הבעיה העיקרית היא.. שהכל נשאר בגדר מחשבה. אין לי באמת את הכלים ואת האמצעים לבטא את הדברים שאני חושבת במילים, גם מהפחד שכאשר זה ישמע זה יאבד מערכו, שכאשר זה יוצא מחוץ לראשי, הדברים יהפכו לסתמיים כאלה..

אז עד שאני אמצא את המילים, הינה סיפור קטן , בהמשך לשיחתי עם מיסיז סולו ..

(הסיפור במקור באנגלית..)

"  בעיר בגדד שלט המלך. ולבנו של המלך, הנסיך,  היו כמה וכמה משרתים.

הנסיך בדרך כלל היה מבקש מעוזרו הבכיר ביותר ללכת ולקנות לו כמה דברים מהשוק בכל בוקר, כדי שיוכל להכין לו אוכל טעים לארוחת הבוקר. וככה, בוקר בוקר, היה הולך עוזרו של הנסיך לשוק, קונה כמה מצרכים, וחוזר לארמון המפואר של בגדד. באחד מאותם הבקרים שבהם נתבקש העוזר ללכת לשוק, הוא נתקל במלאך המוות. זה הסתכל עליו במבט קודר, וסימן לו לבוא עם האצבע. העוזר נהבל מאד מהמאורע וברח בבהלה לארמון. כאשר ראה את הנסיך, הוא צעק אליו " נסיכי, אתה לא תאמין! בדרכי לשוק פגשתי את מלאך המוות, והוא הסתכל עלי במבט קודר וזימן אותי עליו. אני חייב לקחת את הסוס ולברוח !! " הנסיך נתן לו את הסוס, והעוזר מצידו, החל לדהור ולדהור לכיוון מדבר סהרה. כמה שעות אחרי זה, הלך הנסיך לשוק, לבדוק ולברר מה בדיוק קרה. כאשר היה כבר קרוב לכניסת השוק, פתאום הוא ראה את מלאך המוות. הוא התקרב אליו מעט, ושאל "תגיד, מה קרה? למה עוזרי כלכך נבהל ממך, עד כדי כך שהיה צריך לברוח מהעיר?", הסתכל אליו מלאך המוות, ובתדהמה ענה: " הוא נבהל ? אוי לי. פשוט הייתי נורא מופתע לראות אותו כאן, נקבעה לי פגישה איתו היום בערב במדבר סהרה..."   "