דיי, נמאס לי.

לחיות בהיגיון נראה כלכך חסר משמעות וחסר כל ריגושים.

אני רוצה להתפרע, לטעום מכל דבר, להרגיש את הכל, לחוות את הכל, להתנסות.

אין כל משמעות בלחיות ככה. באמת שלא.

הדברים שהלהיבו אותי פעם כבר לא נראים כלכך מלהיבים יותר

אנשים חדשים, מקומות חדשים להסתובב בהם..

קצת חופש בתוך כל החופש הזה לא יזיק לי.

פתאום כלכך הרבה אנשים מאכזבים אותי

ודווקא במצב הזה.. נחמד לגלות את החברים האמיתיים שלך.

לפעמים הכל נראה לי סתם כשטות אחת גדולה,

שכל החיים אנחנו במרדף אחרי האושר והאהבה, שלפעמים היא נמצאת מעבר לפינה

אז אמנם אהבה עכשיו אין לי,

אבל מי אמר שאני לא מאושרת ?

הפשטות שברגעים היא זאת שעושה אותם כאלה קסומים ומלאי תקווה ואושר.

אני לא סתם מדברת כל הזמן על אושר.

אני באמת מנסה לדחוק את כל הרוע והכעס הצידה, ולהיות מאושרת.

חודש וחצי, לא חודש וחצי, חצי שנה, לא חצי שנה, גם אם המצב איתך נשאר אותו מצב..

למדתי להפיק את המייטב מהכל.

מהלימודים, מבית הספר, מהחברים, מהיציאות, מהשינה, מהכל.

תלונות הרי תמיד יש לי, ותמיד יהיו,

אבל בגדול...

אין כמעט אדם בעולם שימנע ממני ללכת לישון עם חיוך על הפנים.

יש לי ארנב ורוד ומאוהב על היד

וארבעה דגים מאוהבים שהביאו לעולם עוד 32 מהסוג שלהם

ובדרך יהיו לי שני אוגרים חמודים ואהובים.

והארנב.. הוא מסמל הרבה בשבילי בתקופה הזאת.

אני עדיין אוהבת.

מקווה שלא שכחתי איך זה לאהוב אותך..

זה לא יהיה קל. בתקופה כה קצרה במיוחד..

אבל אני מאמינה בך. ויותר מכל, מאמינה בי.

ופתאום הכל מרגיש לי כלכך נפלא ...

יש לי ארנב עם לב ביד..

והוא עושה אותי מאושרת.

אני לא חושבת שזה נכון. כל השקפת החיים הזאת, של "החיים הקשים" זה בולשיט אחד גדול. הרבה פעמים יצא לי לחשוב על כך, שעצם המחשבות על דברים רעים גורמים להם לקרות. זה קשה, אני יודעת, במיוחד בנסיבות הסובבות אותנו, או במיוחד אותי. זה דיי קשה לשמור על אופטימיות מתמשכת כשהסביבה שאתה חיי בה היא דיי תוקפת ולא הכי אוהבת ומחבקת בעולם, אך עדיין, אני בראשי חושבת ושומרת על האופטימיות ועל החום ואהבה אצלי בלב ובראש. אני לא אגיד שלא קשה לי. שכל המצב הזה קל לי, כי אני לא משקרת לעצמי. בעצם, המצב הרבה יותר גרוע ממה שאני חושבת. בין כל האפל והנסתר אני עדיין שומרת על התקווה הגדולה שנמצאת אצלי בלב.

באיזשהו מקום, נמאס לי מהרחמים העצמיים האלה.

תעשו לי טובה, החיים של אף אחד כאן לא כאלה רעים אם עדיין יש להם מישהו שדואג להם וקורת גג לישון מתחתה.

הייתי מנסה להעביר לך את המחשבה שלי, אבל באיזשהו מקום זה לא שווה את זה. העיקשות שלך גובלת באובססיה, לא להסכים עם אף אחד.את חייבת להבין, עיקשות היא לא בהכרח גורמת לך להיות צודקת. להפך, לפעמים את אפילו טועה בגדול. ואז.. אז הבכי והדמעות לא מפסיקות ליפול.

אני לא אומרת שאלו הם ימים קלים. ממש לא. העייפות גוברת מיום ליום [16 שעות שינה בסופשבוע בכלל לא מחפות על השבוע חסר השינה], המחול שגוזל ממני המון כוח ומוסיף המון עצבים ועייפות, הבית, המשפחה, החברים.. אין לי שום מקרה מקל על העומס שפוקד את נפשי בתקופה האחרונה. או שאולי.. בעצם כן. זה נקרא מוזיקה.

להתעורר עם מוזיקה, וללכת לישון עם אותם צלילים נעימים שמרגיעים ומבטיחים לילה שקט ורצוף שעות שינה.

לחזור לנגן היה המעשה הכי חכם שלי בתקופה האחרונה..

וזאת בהחלט היתה השבת הכי נעימה שהיתה לי מזה שנים. מהרגע הראשון לשמוע את צלילי הגיטרה והפסנתר מתנגנים.. יש יותר טוב מזה? לבלות את השבת עם החברה הכי טובה, הפסנתר והגיטרה. בלי אחים, בלי אמא, בלי טלוויזיה, בלי מחשב.. רק אני, היא, הפסנתר וגיטרה.

יותר קסום מהרגע הזה לא היה..

זה בהחלט מה שעשה לי את השבוע. ויעשה לי את התקופה הקרובה..

יש בתוכי מוזיקה

והיא לא מפסיקה להתנגן, אפילו ברגעים הכי קשים..