אז כמו שלכל דבר יש התחלה, לכל דבר יש גם סוף. ובשני שעבר היה הסוף של הסדנאות, משמע, הערב מגמה. עבדנו על הערב הזה כמו מטורפים, חזרות קורעות ומתסכלות, חלקן פוצעות אפילו.. 

אבל הדבר היחיד, או לפחות העיקרי שאני אזכור לעד זה את התחושת סיפוק הבלתי ניתנת לתיאור הזאת, כשהייתי יוצאת מהסטודיו אחרי הסדנא בהרגשה טובה. בהרגשה שיש מי שיתקן וירצה שאני אהייה אפילו יותר טובה ממה שאני רוצה. הייתי יוצאת לפעמים קצת מתוסכלת, וישר היית באה ומנסה לברר מה קרה ואם היא יכולה לתקן את זה. וכל דיבור איתך חיזק אותי יותר ויותר בהגעה למטרה הנעלה שלי.

למען האמת, לא היתה לי התלבטות יתר בערב מגמה. שני ריקודים, שאחד מהם שנאתי כמו שאני שונאת שמורידים לי שעת שינה, ואחד מהם אהבתי כמו שאני אוהבת שוקולד. ולמען האמת.. השוני בניהם הוא זה שגרם לי לאהוב את מיומנה. משהו מאד משוחרר, אבל עם זאת, הדיוק הוא הדבר הכי חשוב בקטע. עם המון קצב ושמחה וגרוב מטורף.. הייתי מוציאה הכל החוצה, את כל הנוכחות ואת כל גרוביות שצריך כדי לעשות את הקטע הזה פרפקט. פעם ראשונה בחיים שלי שלא התפשרתי על קטנות ועשיתי את הכל בדיוק כמו שהוא אמור להיות.. וזה היה מושלם. ואחרי כמה שיחות איתך הבנתי מה המהות של מיומנה באמת.. להינות, ולהתחבר לאנשים בדרך הכי טהורה והכי יפה - מוזיקה ותנועה.

אז כמו שאמרתי... לכל דבר בחיים יש סוף..

אבל מי אמר שזה באמת חייב להיות הסוף ?

בא לי להמשיך עם הגרוב הזה , עם המוזיקה הזאת והתנועה הייחודית..

אני באמת מאמינה שלכל דבר שקורה בחיים יש סיבה.

לכל דבר שנכנס לי לחיים, בין אם הוא טוב או רע, יש השפעה על החיים שלי, והוא בא כדי ללמד אותי משהו חדש על אחרים, אבל בעיקר.. בעיקר על עצמי.

הסיבה לא תמיד תהייה ברורה.. היא כמעט אף פעם לא ברורה. יש אנשים שאני בכלל לא מבינה למה הם בחים שלי בכלל, אבל אין מה לעשות, החיים לא תמיד פועלים לפי הרצון שלי. למעשה... כמעט תמיד.

יש סיבה לזה שנכנסת לי לחיים..אחרי שנים של ציפייה ורצון להרגיש מה זו אהבה טהורה..