אין לי כוח לכלום.

אתה שומע בכלל מה אני אומרת לך? אתה מקשיב בכלל ?

חוסר האכפתיות שלך הורג אותי.

זה כל החיים שלי. אז למה תמיד אתה מסתכל עלי במבט כזה מאוכזב, ומאכזב?

המבט שלך הורג אותי.

לפעמים אני באמת לא מבינה למה אני מייחסת לך חשיבות כזו גדולה בחיים שלי.

הרי אתה בסך הכל בנאדם, קצת משוגע, בן 30 +, עם חולצות מגניבות, קצת כרס

שבא ללמד אותי את הנפלאות שבדבר הלא נודע הזה.

ברמת העיקרון, אפילו לא אמור להיות לי אכפת.

נראה שאתה לא לוקח אותי ברצינות, אז למה לעזאזל אני בכלל אמורה לקחת אותך ברצינות?!

אז זה מעבר לזה כנראה.

קשה לי לאכזב אנשים, במיוחד אותך.

יש לי רצון אדיר להוכיח לך שאני יכולה הרבה מעבר למה שאתה מצפה ממני, או יותר נכון לא מצפה ממני.

ואולי אתה לא מצפה כדי לא להתאכזב, אבל זה קצת מאכזב אותי שאין לך שום ציפייה ממני.

אני באמת מקווה שתבין שאני לוקחת את הדבר הזה הכי ברצינות בעולם, ואין דבר אחר בעולם שאני רוצה יותר מזה..

אני שונאת שאתה מסתכל עלי במבט הזה שלך

אני פשוט כאת מטומטמת.

אז החיים לא מאירים לי פנים בתקופה האחרונה, ולמען האמת, אני גורמת להם להיכבות עוד יותר. הבלבול יכול לגרום לאנשים לעשות שטויות.. במיוחד במצבים רגישים כמו אלה. וזה כמעט אף פעם לא עוזר להגיד ש"מחר יהיה יום חדש", כי אמנם זהו יום חדש, אבל הוא ההמשך ליום הנוראי הקדם לו, ואני לא חושבת שמקרים שקרו בזמנים עברו יכולים להימחק בין יום.

הכל לא בסדר. אבל אני שונאת להתלונן.

אני מקווה להגיד תמיד את האמת ולדעת מה אני בדיוק רוצה, אבל זה כלכך קשה לדעת מה אתה רוצה שהאחרים מבחוץ מצפים ממך לכלכך הרבה, או להפך, מנסים להוריד לך את המפרשים.

מה אני באמת רוצה בחיים שלי? ומתי יהיה תורי?

אני מרגישה כאילו כל דבר שהיווה חלק טוב בחיים שלי הולך ולאט לאט מתכלה ונעלם. כאילו כל דבר פשוט כבר לא שלי במובן הרגשי. אין משהו שאני באמת שייכת אליו. אני כבר לא שייכת לאף בית, ולא לאף בית ספר, ולא לכיתה, ולא לחברות, ובאיזשהו מקום, אני כבר לא שייכת לעצמי.

איפה אני? לאן נעלמתי? מישהו בא [או יותר נכון , מישהי] ולקח את כל מה שהייתי, ודרך ומחץ וריסק וכילה את הכל. ולא נשאר חלק ממני.. ואם נשאר, הוא כנראה יעלם גם בקרוב, הרי שום חלקיק קטן בעולם לא יכול להיות לבד, בלי תמיכה של גורמי חוץ.

ואולי לכאורה יש לי תמיכה, ויש לי עזרה, אבל בסופו של יום, אני זאת שחוזרת הביתה כל ערב וכל צהרים, וצריכה לסבול את הרוע המתפרץ הנמצא אצלי בבית. וזה קשה לראות רוע. כי הוא בדיוק כמו הצבוע. מצד אחד.. הוא יהיה טוב, כי הוא חייב להיות טוב למישהו. אז הוא יואהב ויפנק וילטף ויתן מחמאות.. אך מצד שני, בהזדמנות הראשונה שתהייה לו, הרוע ישלוף את המסכה ויגלה את פרצופו האמיתי והמכוער. שיודע היטב גם לדרוך ולרסק ולהעליב ולפגוע, ולמחוק מהזיכרון את כל הטוב שיצא ממנו כאשר היה עם מסכת הטוב.

לא ברור לי מה אני. רעה עם מסכה של טוב, טובה עם מסכה של רוע.. ואולי אני בכלל לא כלום, וזה יהיה לי יותר הגיוני.

אז בזכותך אני לא כלום.

ומי יודע.. אולי מהלא כלום הזה יצא איזה איזה משהו כזה שלא יעשה הרבה בעיות.. אבל עם המון רצון ואהבה.

וזה הרי מה שיש בי, או אמור להיות, לא?

רצון חזק, ואהבה חזקה כלפיים.