צמח בר

"זה כל מה שאת רוצה?"

צעק עליי בטלפון, מצידה השני של היבשת, כשהתקשר להתנצל שלא שאל מה אני רוצה שאביא לי לכשיחזור,

"זה הלא בקבוקון קטן".

"אם אתה ממש רוצה אתה יכול להביא לי כמה, או מוצרים משלימים", עניתי.

"אני נמצא בחנות, את השמן את רוצה, או משהו אחר?" בשיחת טלפון כמה ימים אחרי כן.

"את השמן"

"את בטוחה?" שנה, "זה באמת משהו קטן".

"לא, זה הכל".

"אני מגיע מחר, שרייני לי את היום"

בבוקר אני עם אבא שלי, בבית החולים, אחרי כן אני שלך"

"מה שלומו?"

"מתאושש והולך".

"יופי, נתראה מחר".

למחרת, בעשר בבוקר:

"איפה את?"

בבית החולים"

מתי את מסיימת?"

"בסביבות שתיים"

"תתקשרי להעיר אותי, אני הולך לישון".

ברבע לשלוש:

"איפה את? למה לא התקשרת להעיר אותי?"

"יצאתי מבית החולים לפני זמן קצר, אני עוד צריכה לעבור בבית"

"טוב, אז בשש"

חמש דקות אחרי:

"בשמונה"

"בשמונה"

"אל תייבשי אותי"

כמובן שנפגשנו רק בתשע וחצי.

קנינו משהו חפוז לאכול, ונסענו הבייתה, לסדר את המזוודות.

"לכמה זמן מספיק לך הבקבוקון הזה שביקשת?"

"די הרבה זמן"

"כמה? שבוע? חודש? חודשיים?"

"מה את עושה כשנגמר?"

"נוסעת לקנות"

"מתי היית בפעם האחרונה?"

"לפני ארבע שנים"

"מזמן"

"אז מה את עושה כשנגמר לך?"

"מבקשת מחברות שיביאו"

"טוב"

במקום אחד, הביא שלושה.

ותחתונים, וכובע חג המולד, וביקש לצלם אותי.

ואחר כך, ישנו חבוקים.

בבוקר, קיבלתי גם את השעון שלו, שאני כל כך אוהבת, שכבר היה אצלי הרבה שנים והחזרתי לו, ועכשיו, עד פורים הוא אצלי.