צמח בר

שוב לא נרדמת, היינו כבר בסרט הזה, לא?

מתה מעייפות, אבל הראש מלא במחשבות דוהרות. כבר כתבתי ביומן-המחברת, וזה עדיין לא מספיק. האצבעות רצות על המקלדת, אני כותבת יותר לאט מההקלדה שלי. ממללת את מחשבתי.

אתמול יצאתי לצלם כוכבים, יצאה אחלה תמונה, רק מה- לא מפוקסת.

אני כועסת על עצמי. חוסר הסבלנות שלי להקדיש עוד שניה ותשומת לב לחידוד התמונה, הפוקוס.

אני יכולה לזרוק אחריות מעליי ולאמר שזה אחרי שהתפוגגה השפעתם של הכדורים, וגם הייתי רעבה, אבל ראבאק, לא יכולתי לשים את העין ולכוון עוד רגע?

אתמול דיברתי עם הנוירולג, סיכמנו שאני ממשיכה לעוד חודש עם המינון הזה של הקונצרטה, 90 מ"ג. מינון לא נמוך בכלל. אני לא סגורה שהוא מספיק, אבל אני רוצה לבחון את ההשפעה ותוצאותיה לאורך זמן.

מה שכן, התוצאות מורגשות לא רק בעבודה, גם בחיי החברה. גם לפני כן היו לי קוצים בישבן, אבל לא הייתה לי מוטיבציה.

 עכשיו, אני חדורת אנרגיה פעילה, מצב רוח טוב ומעבר לכל- אני לא מותשת ממאמצי ההתרכזות כפי שהייתי בעבר. כך שיוצא שאני כל הזמן באה והולכת, חוזרת יוצאת ונכנסת. 

מצד אחד אני רוצה להמשיך לכתוב על התוצאות וההשפעות. אגב, תופעות לוואי כמעט ואין, אם בכלל.

מצד אחד אני רוצה עוד ועוד להתעסק לחפור ולנבור בכל הנושא הזה אבל מצד שני, כמה אני כבר יכולה לחפור על כך? כמה אפשר להתבחבש ולהיתקע על אותו הנושא? מה אין לי עוד נושאים ועניינים שאני יכולה לכתוב עליהם?

בפעם המי יודע כמה, אני מנסה לחזור שוב ללימודים. אולי הפעם אצליח להשלים. התחלתי להניע את התהליך מחדש.

היועצת באוניברסיטה הפתוחה שמלווה אותי כבר כמה שנים, יעצה לי ליצור קשר עם מרכזת הקורס שעשיתי לפני כמה חודשים אבל לא הייתי מרוכזת כל כך בחומר הלימודים (מסיבות ידועות ) ולכן גם לא הגשתי מטלות וגם לא ניגשתי לבחינה. בקיצור היא יעצה לי לבקש להגיש אתה מטלות בתקופה הקרובה ואף לגשת למבחן, במקום להירשם מחדש לקורס ולהוציא עוד אלפיים שקלים. 

בבוקר אדבר עם המרכזת. 

אני ביום חופש ברביעי- דהיינו מחר. 

הבוס ביקש שאצא לחופש, כי מגיע לי. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית בעבודה, במיוחד בתחומי האחריות שלי, ובינתיים נראה כי צלחתי אותה בבהירות יתירה. נראה מה יהיה בעתיד. 

חוץ מזה, הגיע הזמן לעשות טיפול לאוטו וטסט אז כבר סידרתי שיבואו לקחת אותו מהבית למוסך. 

הם גם יחזירו, זה חלק מהשירות. 

אני אשאר בבית, אשחק קצת סוליטר ואבהה בקירות. 

***

אני עייפה נורא, רק לא נרדמת, המחשבות בראש רצות.

כבר כתבתי את המשפט הזה, לא?

הדמעות נקוות באגני העיניים.

חושבת על החיבוק, הנשיקה, הטעם, המגע, וזה מוציא אותי מכלל ריכוז.

זה יחזור, ואם לא, פעם זה קרה.

***

אני משעממת את עצמי, אפילו הכותרת היא אותה כותרת.

לא שחסרים לי נושאים לכתיבה, אבל זה כל מה שיוצא לי מהאצבעות למקלדת.

***

אנחנו דומים הוא אמר לי.

חיכיתי לזה מאז הפגישה הראשונה.

ידעתי שיהיה מדהים.

 ***

האם קרה לכם פעם שידעתם מראש שמשהו צפוי לקרות?

אני לא מדברת על התופעות הפארא-פסיכולוגיות או איכשלא תקראו לזה של חיזוי וניבוי העתיד.

אני מדברת על התחושה הזו, של זיהוי , של הכרה, של הבנה.

התחושה הזו, שאין מה לשאול שאלות, ואין מה להתלבט.

זו מין תחושה כל כך פשוטה, כל כך לא מסובכת, כל כך רגועה ונינוחה.

כאילו כל הסערות הפנימיות בתוכך שקטו, ואני כולי שליווה ומלוטפת.