אחד מתפקידי העבר
שלי היה ניהול מוקדי טלמרקטינג ושירות לקוחות. בו זמנית, כמה כאלו. בדרך כלל היו
במשמרת בסביבות עשרים שלושים איש, תחתיי, כולל האחמ"שים וראשי הצוותים, אבל
היו גם שיאים שבהם נספרו כמאה ועשרים איש (במשמרת אחת ותכפילו בשתיים ליום, כלומר
מצבת כ"א של למעלה ממאתיים וחמישים איש. דה!!!) או יותר שעליהם הייתי אחראית.
מהתקופה הזו למדתי
שני דברים- שזה בסדר לפנות למנהלים שלי ולבקש עזרה, ולאמר אני לא יודעת, או אני לא
מצליחה. בדרך כלל יש להם את הכלים לעזור לי, במיוחד אם אני מבקשת בזמן.
דבר שני שלמדתי
הוא – שאני לא רוצה לנהל אנשים. יש לי את היכולת, הכאריזמה, המנהיגות, אבל זה קורע
אותי כי אני אמפטית מדי. משם התדרדרתי לתפקידי ניהול אדמיניסטרטיבי ולוגיסטי, שבהם
יש לאמר די התבזבזתי.
בחצי השנה האחרונה
אני עובדת בתפקיד המוגדר ניהולי, אולם אין תחתיי אנשים באופן ישיר. אני מנהלת
תקציבים של מליוני שקלים, דולרים ויורו בשנה, אני מנהלת מו"מ עם גורמים
מסחריים, אבל אין לי עובדים תחתיי.
את העובדה שהצלחתי
להגיע ולהתקבל לתפקיד זה, אני מייחסת הרבה מאוד להליכה על הדגם, וברור שלאדון הדגם
עצמו. המצחיק הוא, שאת תהליך הראיונות עברתי באותה תקופה שחלה קפיאה מסויימת
במהלכנו. אני סיימתי את המסע למטה, ודי הייתי באיזה לימבו, כי מאוד לא הייתי
גבוהה, ובגלל בעיות טכניות הקשר ביני לבינו לא היה קבוע ו/או רציף.
מקום העבודה הזה,
יש לציין, נותן לי לפרוש כנפיים, וככל שמוטת הכנפיים שלי גדולה וגדלה יותר, כך
יותר טוב, ומתקבל בברכה.
היומיים האחרונים
היו לא קלים במקום העבודה שלי, מכיוון ש-אני מודה, הרשיתי לגורמים שמולם אני עובדת
להתנהל לבד. נתתי להם קרדיט גדול מדי. ועלו וצצו תקלות ואירועים שמצריכים אותי
לרדת ל- micro-managing (יש לזה מילה טובה בעברית?).
וכמו בכל דבר, גם
כאן, אני בוחנת את איך שאני מרגישה ביחס לזה ומגלה שלא כל כך קשה לי עם זה. כן,
אני פחות אוהבת את זה, אבל לא סובלת מזה כפי שסבלתי בעבר. להיפך, אני מרגישה פתאום
שהתמונה מתבהרת לי, שאני בשליטה, ושדברים זזים כמו שצריך, כראוי ובזמן ובמועד
שמתאים לי.
ואני ממשיכה לחשוב
על כך. הכלים שרכשתי ממנו, כשהייתי גבירתו (ואני מרגישה שאהיה גבירתו עוד זמן רב
ברמה הרגשית, גם אם לא ברמה המעשית), הכלים והפרקטיקות שקיבלתי תוך כדי הניהול
שלו, ניתנים לישום גם במקום העבודה שלי.
הוא ידע להציף
אותי בהודעות, כש..., אני מאז למדתי לסנן ולתעדף את המידע שהוא מעביר לי.
הוא חיכה ממני
להוראות, ואני למדתי לתת אותן ולצפות שהן תתמלאנה.
למדתי לוודא שאכן
ההוראות התמלאו (micro-managing כבר אמרנו,
לא?) ואם לא – אז להעניש מבלי שזה יעניש אותי במקביל.
למדתי לשוות לנימת
קולי, גם אם היא כתובה, את הסמכות שאכן יש לי, הן כגבירה, והן כמנהלת במקום
העבודה.
למדתי להיות
מפורשת. חד-משמעית. ולסגור את כל הקצוות של ההוראות שאני נותנת.
למדתי להינות מהכח
ומהסמכות שיש לי, ולמדתי להיזהר (האמת שזה בא לי כבר מהבית) שלא לנצל את הסמכות
הזו לרעה.
לסמכות יש פאן
נוסף – אחריות, למדתי שאני יכולה לשאת על כתפיי את האחריות הזו, דבר שפחדתי ממנו.
בעוד שישה ימים
תמלא שנה מאז הפעם הראשונה שבו הוא הורה לי לגמור, ואני גמרתי. למחרת התחלתי לקרוא
לו אדוני. עברה מאז שנה פחות שבוע.
כל כך הרבה עברתי
מאז, ויש לו את כל הקרדיט והזכות לאמר- זה בזכותי.
אני אומרת לך
– איש אדום, אדון הדגם שלי, שתמיד אהיה שלך, גבירתך ושיפחתך. אדונית לך, והכלבה
שלך.
תודה ענקית מכל
הלב.
אני – אני בזכות
עצמי, אבל בזכותך הגעתי לעצמי, אתה עזרת לי לקלף המון שכבות של פחד, ולהתחיל למצות את הפוטנציאל
שטמון בי.
עדיין לא הגענו
ליצירתיות, אבל גם היא תבוא, אני לא דואגת. מלטפת ומרגיעה את הפחדים שלי.
שוב, תודה גדולה,
שתדע, אני לא רק מאוהבת בך, אלא גם אוהבת אותך. לא רק את הגבר שאתה, אלא גם את
האדם שבך.
מחבקת.
תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
