צמח בר

הזוגיות שלנו הייתה יכולה להיות בסדר. היא אפילו נראית בסדר כלפי חוץ.

יש אנשים שהיו שמחים לקבל את מה שיש לי, או יכול היה להיות לי.

כי בסך הכל אין שם רע אובייקטיבי.

גם אין שם טוב מי יודע מה.

זה בסדר.

לא רע,

לא טוב,

בסדר.

פרווה, טופו. בלי רגש עז, או טעם ייחודי.

זו לא אני.

אני צריכה את עוגת הטעמים העזים, גם כשאני יודעת שאני עשויה לנגוס בפלפל חריף שישרוף לי מלמעלה עד למטה, או בבצל שיעלה בי דמעות.

אבל החריפות הזו, הכאב הזה, הדמעות הללו שמגיעים עם עוגת הטעמים זה לא נורא, בשבל הרגש אני קיימת. זה מה שגורם לי להרגיש חיה.

***

כל זאת נכתב לפני כשבועיים.

היום, אני מרגישה הרבה יותר חיה.

אני חיה, לאוויר יש טעם, לקפה, לסיגריה, אני שומעת את הציפורים שמצייצות, את המכוניות ואוטבוסים שנוסעים על הכביש, אני צוחקת, ואני לבד.

וטוב לי.

בינתיים.

אני אמשיך לעשות שימשיך להיות לי טוב, שזה לא יהיה רק בינתיים. שזה יהיה כמעט תמיד.