צמח בר

ולאחרונה,

אני ממש, אבל ממש ממש רוצה סיגריה.

אפילו הדלקתי אחת לא מזמן,

אבל כמו שהדלקתי, ושאפתי,

כך גם מחתי אותה במאפרה והבעה של גועל בי עלתה.

אולי מכיוון שזו לא הייתה הסיגריה שנהגתי לעשן.

למזלי אין הרבה אנשים בארץ שמעשנים מלבורו לייט-מנטה.

בלי המנתה, זה לא הולך,

אחרת, כבר מזמן, אני מניחה...

ולמי שלא יודע, מאז תחילת יוני 2005 אני לא מעשנת,

אפילו לא בלוויה, או בשבעה.

היום בנסיעה,

דמיינתי את הסיגריה מבין אצבעותיי,

עשנה מתאבך כנגד החלון,

ואני לוקחת שאיפה,

ישר לריאות, איזו הנאה,

ונשיפה.

ספיקינג אוף דמיון מודרך.

ובכלל,

הייתה זו חתיכת נסיעה.

לצפון הרחוק, המופגז,

נסיעת עבודה, שכבר כמה פעמים נדחתה.

ובדרך,

כששמתי לב שמאז

הקפה הראשון של הבית,

אני לא שתיתי,

ואני, אני לא מתעוררת בלי קפה שלישי,

הבנתי גם,

שאני לא רחוקה מהשמורה,

אז בהפתעה, גם עבורי לא רק לחברה,

נחתתי עליה, לחצי שעה חפוזה.

ואחר כך להמשך הנסיעה.

ושלוש פעמים הבוקר,

בכל פעם בתחנת רדיו אחרת

השמיעו את אותו השיר,

בן  למעלה משלושים שנה.

וזה העלה בי את המחשבה,

מה גרם להשמעה?

למה היום דווקא?

זו הייתה נסיעה טובה,

אפילו מעולה.

בין שיחת טלפון אחת לשנייה,

היה לי הרבה זמן להרהר,

והגעתי למסקנה,

שחוץ מהליכה,

גם נהיגה.

וגם ש-

בישראל,

לנהוג על הכביש,

זו מלחמה.

נסעתי לבד,

וזה בדיוק מה שהייתי צריכה,

אבל בפעם הבאה-

לא לשכוח מצלמה....