ברונכיט היא מחלה מטעה.
אין חום, ואין נזלת- אצלי בכל אופן היא עולה כמעט ישר לסינוסים, מבלי להשתהות ולו לרגע קל.
יש רק שיעול מפחיד, וכאב שורף בחזה, וחולשה איומה.
בבוקר כשאני קמה, אני עוד עליזה ושמחה כציפור הומיה.
אולם לא צריך הרבה בכדי להחזיר אותי שוב למיטה.
בניגוד לאנשים אחרים (ולא, אני לא משווה או מרמזת), כשאני חולה אני לא אוהבת שיש אנשים סביבי, או שמתקשרים אליי, או בכלל מציקים לי בתשומת לב.
זו אני.
אני יודעת שזה בא עם כוונה טובה, אולם מספר האנשים שמתקבלים בברכה כשאני חולה שואף לאפס.
אני פשוט לא יכולה.
תנו לי לשקוע בסבלי.
כשאתאושש, אשוב אליכם כמו גדולה, כלומר עד כמה שאני יכולה.
הלא אני סוציומטית ידועה.
אגב, עצם זה שחזרתי לכתוב, זה כבר אומר שאני מעט מבריאה.
ולמה,
למה אפחד לא התייחס לחתול שבלמטה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
