צמח בר

אבסורד בשפת המקור (יוונית עתיקה?) הינו לקיחת דבר מסויים והפיכתו לקיצוני עד כדי גיחוך. זה מה שלימדה אותי המורה להיסטוריה שלי לפני 20 שנה.

אחד הדברים היפים ביהדות (המקורית) הוא שהיא אמורה להיות דת מתפתחת בהתאם לתנאי הסביבה, החברתיים, הטכנולוגיים, והפילוסופיים. לשם כך על קובעי הטון (היינו הרבנים) להיות משכילים, פתוחים רעיונית, מודעים למה שקורה סביבם.

כתוצאה מהגלות (אני מניחה), מהמצור החברתי, והסכנה שבהתבוללות, סגרה היהדות הרבנית על עצמה, והתקבעה על הרגלי חיים, לבוש והתנהגות שכמו רטיות על עיני הבהמה שלא תסטה מהדרך ותלך בזו שלפניה בלבד, כך הקלו על הרבנים את השליטה בקהילה המאויימת מבחוץ.

אורח החיים השמרני, שחי מאות בשנים הפך להרגל, ולמצווה מדרבנן. כך עלו וגדלו ביהדות "מנהיגים" דוגמטיים הדוגלים בשימור אורח חיים בעבר ופחד מחידושים ועידכונים מודרניים.

בתפיסת העולם השמרנית הזו אנו נתקלים בכל מקום. בין היתר גם בבית הדין הרבני.

כאשר הגשנו בקשה משותפת לגירושין בהסכמה, נפתח לנו תיק.

אתמול היה דיון באישור הבקשה. הבקשה אמרתי. לא הגירושין.

בהתחלה, כיסו את כתפיי בחלוק מנקות כחול. כי לא יכלו להתדיין בבקשת הגירושין בהסכמה שלנו מבלי שיסתנוורו מעור זרועותיי המדהים, לא משנה שלי היה חם וסבלתי מהתנדפות מיצי הגוף שלי באופן מוגבר כי גם על הפעלת מזגן כנראה עדיין לא החליטו הרבנים. זה עוד מילא (וגם על זה יש לי מה להגיד).

אבל תהליכי העבודה המפגרים!!!

שיטות העבודה נשארו אי שם בתוככי במאה שלפני זו שעברה (היינו המאה ה-19).

הבקשה לגירושין אושרה כמובן, לאחר שכרכתי עליי את החלוק האופנתי, ואחרי שהוציאו אותנו לרשום הסכם גירושין, שבו כתבנו שאנחנו מבקשים להתגרש, אין לנו רכוש משותף, ולא ילדים משותפים, ושאני מוותרת על הכתובה שלי, ואחרי שניסו לשכנע אותי קצרות שאולי עלינו לפנות ליעוץ. כשאמרתי להם שאני נמצאת במקום רחוק יותר מדי בכדי לעבור יעוץ זוגי, ניסה הרב להתבדח ואמר שהוא מקווה שאני לא נמצאת על כוכב אחר, ותפס עצמו ואמר, בעצם גם לכוכבים אחרים אפשר כבר להגיע.

לאחר מכן, ירדנו שתי קומות להמתין בתור לאיש שיפתח לנו תיק נוסף, לדיון באישור הגירושין עצמם. שעה וחצי המתנו לפתיחת התיק, כשהפקיד המטפל צועק מדי פעם לאנשים המתרעמים על התור הארוך, "אל תדאגו עד 5 אחר הצהריים כולם יטופלו".

אני אפילו לא יודעת אם אמר זאת בצחוק ציני, או בניסיון לנחם את הממתינים. המבטא הדרום האמריקאי שלו, שהוא איטי במיוחד הקשה עליי להבחין האם הדובר סתם איטי במוחו או שזה מאפיין תרבותי.

כשהגענו סוף כל סוף אליו, נגמר הנייר במדפסת. והלכו להביא, לא הפקיד, מישהו אחר. 20 דקות המתנו מולו להגעת הנייר, כשהוא מטפל בינתיים בניירת אחרת, ופולט מדי פעם בפעם את אמרי השפר שלו, כדוגמת הנ"ל ועוד פתגם מהולל- "ההמתנה היא אחת מאבני היסוד של השירות הציבורי".

הוא כנראה לא שמע שאפשר גם אחרת.

אחרי שפתחנו את התיק, עלינו קומה אחת לבית הדין, לקביעת תאריך לדיון באישור הגירושין.

שם לא המתנו הרבה.

קיבלנו תאריך.

עכשיו אני אסורה לבעלי.