ובחלומי גנרל מוות בא לקחת את אבי ואת ביתי, הקטנה, התינוקת, שבזרועותיי.
נחבאנו מפניו, נעלנו את דלת הבית, ומבעד לחור ההצצה הבטתי בקלגסיו, ובמבטא סיני כבד אמרתי, "אדון לא בבית, אני מטפלת תינוקת".
פניו של הגנרל העשויים כמסיכת חרסינה מוקשית בתנור, עיניו שקעים אפלים, ופיו המצוייר שאינו נע, הופיעו לנגד עיניי המציצות, ואני ברחתי, מחפשת את אבי שנעלם בבית, מקווה שהספיק להתחבא, ביחד עם ביתי שנעלמה מבין זרועותיי, ואני משתחלת מבעד לחור שהוכן מבעוד מועד בארון המזווה, לחדר המחבוא שם מאופסנות קופסאות קרטון מקופלות ועליהם מונחת קערת מזון מלאה בשזיפים שחורים מיובשים.
ואני מתיישבת להמתין.
ובמציאות?
אבי עדיין חי, אך חולה, מרותק למחולל חמצן, ממתין להשתלת ריאה כשסוג הדם שלו נדיר, והוא עצמו לא יודע אם רוצה לעבור הניתוח, ואם ישרוד אותו.
וביתי- לעולם לא אדע, אם בת הייתה זו או בן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
