צמח בר

הייתי היום בירושלים.

כבר כמה ימים חשתי בצורך. כמו נקראתי להגיע. היום, קמתי עליתי על האוטובוס, ונסעתי לירושלים.

כמובן שהמקום הראשון אליו הגעתי (חוץ מהתחנה המרכזית) היה הכותל. לשם גם חשבתי שנקראתי להגיע.

עטפו אותי במרובע צהוב, בסגנון מפה, והתירו לי להכנס לרחבה.

האבנים הגדולות, המסותתות, שכל ילד יהודי מכיר, ובחריציהן תחובים אלפי פתקים הנראים מרחוק כמו אזוב לבן לא עשו לי מאומה. אפילו לא התקרבתי אליהן למרחק של פחות מ- 5 מטר. לא היה לי צורך. לא לכאן קראו לי לבוא.

נסובתי ויצאתי. נכנסתי לגן העופל- הגן הארכיאולוגי של ירושלים.

כאן התרגשתי.

התרגשתי למראה החופרים, שלמרות החום ממשיכים בעבודתם. למראה החומות, האבנים  העתיקות, החדרים המשוחזרים, חשיפתה של החומה הדרומית, הארמונות שהוקמו על הריסות הבתים ממאות קודמות.

והזלתי דמעה למראה החופרים- מעין תחושה חזקה של החמצה שאומרת- אני הייתי צריכה להיות כאן, בחום ובאבק, ובליכלוך, חופרת ומוציאה אבנים, בונה סיפורים מרסיסים.

אני רוצה להיות כאן.

אבל אני כבר לא משוכנעת שלא מאוחר מדי.

ואולי המצאותי כאן היא חלק ממסע השיכנוע של היקום בנסיון להחזיר אותי לספסל הלימודים  ולנושא שפעם כל כך אהבתי.

ואני רואה את האבנים, מטפסת, עולה במדרגות גבוהות, יורדת במדרגות לולייניות ממתכת, שנבנו לצד גרם מדרגות עתיק יומין שהמים שניגרו עליו אלפי שנים הפכו אותו לחלקלק ולמסוכן לאדם המודרני. דמיוני ניצת ואני כמעט רואה ושומעת את האנשים שגרו באותם ארמונות אבן הרוסים שאני עוברת בחדריהם, בבורות המים, ובמקוות הטהרה, שעברו בשערים שאני עוברת בהם, שעשו קניותיהם בחנויות שלצידן אני עומדת, את המקח והממכר שניהלו, מריחה את ריחותיהם העשירים, הבישולים, התבלינים, זיעתם בצהרי יום חם שכזה.

אני יושבת בפיתחה של אחת החנויות המשוחזרות ברחוב הרחב והארוך שעובר לאורכו של הכותל המערבי, החל מהפינה הדרומית. לא הכותל המערבי, זה שכולם מכירים, המתוחם והמגודר, והמופרד לגברים ונשים, זה שאל הרחבה שלפניו אפשר להגיע רק לאחר שעוברים מכונת שיקוף כמו במעברי גבול; אלא המשכו של אותו קיר, המהווה את החומה המערבית שגידרה את הר הבית ואת המקדש. המשך שאליו לא הדביקו הילה מזוייפת של קדושה וקירבה לאלוהים, כזו או אחרת. אולי בגלל שמעולם לא היה חשוף ורק בארבעים השנים האחרונות נחשף ההמשך של החומה המערבית, הקרוייה הכותל, והחומה הדרומית עם שעריה המדהימים , ורשת המנהרות שהובילה להר הבית.

אותן מנהרות שאליהן ירד אריק שרון ידידנו לפני כמעט שלוש שנים, והצית אש בעירה.

ואולי, אולי אני קצת מבינה אותו, גם אני הייתי רוצה לרדת במנהרות הללו, לגעת במעט במה שחבוי באותן אבנים עתיקות דוממות.

וכשחזרתי ועליתי לאוטובוס פנימי בירושלים בדרך לתחנה המרכזית של ירושלים, מילמלה אישה מבוגרת חובשת שביס, את מה שחשבה על אופי לבושי, ואני נעמדתי לידה כמתריסה. בעבר, הייתי מתרחקת מעיניה, בכדי לא ל"הכעיס" ובכדי לשמור על שלוות נפשה. אבל משום מה, הרגיז אותי מילמולה הצדקני, וכמעט אמרתי לה, שכמו שאני לא מעירה לה על אופי לבושה חסר ההגיון ביום חם שכזה, שרוולים ארוכים וגרביונים עבים שרק למראיהם הזעתי עוד יותר, וגם כך ניגרו ממני מפלים, כך אין לה זכות להעיר לי על לבושי. חיה ותן לחיות.

למזלה, מי שישבה מאחוריה, אף היא חובשת שביס, זזה הצידה, ופינתה לי מקום לשבת לצידה, וכך יצאתי מתחום עיניה, למרות שעדיין זעה בחוסר נוחות במושבה.

אבל אני, כבר לא היה איכפת לי, כי ישבתי, ומעליי התאמץ המזגן לקרר את האוטובוס הנוסע ואותי גם כן.

ועד שהגענו לתחנה המרכזית, כבר נחתי, והפכתי מעט רעבה, אז הלכתי לאיטי במעלה רחוב יפו, וראיתי מקום שלא פאר, ולא הדר לו.

המלצה:

והוא נקרא "הולי בייגל" ודווקא משום השם, התעניינתי, ונכנסתי, ואמרתי לעצמי, אקח לי בייגל סלמון. זה אני הכי אוהבת.

אבל סלט הביצים נראה נפלא, וטעמתי, והוא אכן היה טרי, ועשו לי כריך בייגל עם סלט הביצים הנפלא, ועם הירקות הטריים שנחתכו לא מזמן, ואכלתי, והרגשתי עד כמה ההליכה הזו עשתה אותי רעבה. ותוך כדי שאני אוכלת, נכנסו כמה אנשים, וכל אחד בתורו, לקח איתם, 20-30 בייגלים טריים שהוזרמו כל הזמן מהתנורים שבאחורי החנות.

וכשעמדתי ללכת קרץ לי בייגל קינמון וצימוקים, כזה שאני אוהבת ביחד עם הקפה ההפוך שלי, אבל הייתי שבעה מדי לקפה, אז רק לקחתי את הבייגל, ויצאתי כשאני מכרסמת אותו בהנאה גמורה, שכן יצא לא מזמן מהתנור.

ועד שסיימתי לכרסם אותו, הספקתי להסתובב עוד קמעה בסביבות התחנה המרכזית, ואין שם כל כך מה לעשות, וחזרתי לחנות וקניתי עוד שלושה בייגלים של קינמון וצימוקים עוד שלושה של קמח מלא שהיו חמים וטובים וטריים. ותוך כדי שאני קונה, נכנס עוד מישהו שקנה עוד 30 בייגלים. את הבייגלים שאני קניתי, הבאתי להוריי, כשהגעתי בחזרה הבייתה.

לא סתם, לא סתם.

שם המקום הוא: הולי בייגל, רח' יפו 220, וגם רח' יפו 39 (איזה מהם הוא של התחנה המרכזית איני יודעת) טל' 02-6240435.

אני ממליצה בחום ובתענוג.

רק מלכתוב שוב את הדברים אני רוצה עוד בייגל כזה.

נראה לי שאחזור שוב לעוד טיול כזה.

ולא רק בגלל הבייגל.

הצעה שדיבר עליה חבר, היום לפני שהגעתי לכותל, קורצת לי, ואני מתגלגלת איתה במחשבה, וגם אם הרעיון הזה לא ממש יקרום עור וגידים, יש גם דברים אחרים. בהחלט נראה לי.

היה לי יום טוב.

תודה למי שנתן לי אותו.