תורת האבולוציה אותה פיתח דארווין, מדברת על כך שזנים מסויימים מפתחים יכולת הישרדות גבוהה יותר משל אחרים משתלטים על מרחב המחיה שלהם, ובכך גורמים להשמדתם.
על התורה הזו התבססו תורות שמד מסויימות.
"החזק שורד", המשפט הזה הדהד בראשי לא מזמן, תוך כדי עבודה. והתחלתי לחשוב עליו, תוך ביצוע העבודה המאתגרת שלי.
למה הכוונה בחזק? שאלתי את עצמי.
הלא אנחנו יודעים על חיות חזקות ועצומות שלא הצליחו לשרוד את החיים לאורך זמן, דינוזאורים, ממוטות, אריות סוואנה, ושאר מינים שאיני יודעת את שמם, ולו בגלל שאינם כבר, ואני לא באה מהתחום.
ואילו המקקים, תיקנים, ג'וקים, לא נחשבים כחיה חזקה (האם הם בכלל נחשבים כבעלי חיים?) ובכל זאת, יכולת השרידה שלהם מופלאה, ויש המלחשים שאפילו שואה גרעינית לא תוכל להם.
האם החזק, נחשב כחזק, רק בגלל שהוא שורד?
על בסיסה של תורת האבולוציה ניסו הנאצים להשמיד את היהודים, ולא יכלו להם.
כבר לפני כן, היו עוד עמים ואימפריות רבים, גדולים ועצומים שניסו להשמיד את העם הזה שנקרא יהודים, בשיטות שונות, כמו טראנספרים למיניהם, אינוסים, צימצום מקורות פרנסה ומחיה, שמד, פשוטו כמשמעו. ולא הצליחו.
היהודים, מאבקים על שרידתם, ועל קיומם עוברים כחוט השני, לאורך כל ימי חייהם כעם, במשך למעלה מאלפיים וחמש מאות שנים, ובכל זאת, עדיין לא הושמדו.
והמשכתי לשאול את עצמי, מה מייחד אותם, מה מחזיק אותם מול כל הצוררים הללו, בעוד שאחרים עולים ונופלים, קמים ונעלמים, והם ממשיכים עדיין במאבקם היומיומי לשרידה?
הלא במשך אלפיים שנות קיום בגולה, לא ייחדו אותם שפה משותפת, לא מראה מיוחד, לא סגנון תפילה מיוחד, אפילו לא תרבות המנהגים משותפים. רק האמונה לאותו האל, רק הדת הבסיסית, שעליה בהתאם למקום בו ישבו, קמו נספחים נגזרות שונות, והוראות רבנים אחרות.
אפילו עתה, כשיש ליהודים מדינה משלהם, יש יותר יהודים שגרים מחוץ לה, לא חושבים לעבור לגור בה, אבל חשים שייכות וגאווה עצומות.
מה גרם להם לעבור את כל האסונות שאירעו להם, ביחד ולחוד, ובכל זאת להמשיך להתקיים, כאומה?
האם היהודים הם המקקים האנושיים?
והחוזק הזה, יכולת השרידה הזו, המדהימה, גרמו לי לשאול את עצמי, מה יש בה, ביהדות שגורם לאנשים המחזיקים בה, לעבור את כל הפרעות ועדיין, להצליח לשמור על צביון אנושי, על יכולת קיום כממסד, כגוש, כעם, כאומה, כמדינה?
מה האמת הפנימית שעומדת מאחורי כל זה?
מהיכן נובע חוזקו של עמוד השידרה היהודי?
ואין לי תשובה בינתיים.
ומשאלה פילוסופית, העומדת ברומו של עולם, לשאלת שרידות יומיומית קיומית, ונוגעת לי אישית עד כאב.
אבא שלי, כבר כתבתי, עומד לפני ניתוח השתלת ריאות.
הוא מאוד חושש ממנו, כאמור, שלא יוכל לשרוד אותו.
ושוב הוא העלה את הנושא היום, כשנסענו לעשות קניות ביחד.
ושאלתי אותו, אתה רוצה להמשיך לחיות?
והוא אמר, כן, אני רק לא הטיפוס הלוחם, ואין לי כח למאבק הזה, זה ניתוח שלאחריו דורש מאבק. אני לא נלחם. מעודי לא הייתי.
והסתכלתי עליו, בעודי נוהגת.
וחשבתי, מה אני עונה לו?
ומהבטן עניתי, המאבק הזה להחלמה, לאחר הניתוח, זה לא עניין הירואי, של קרבות ורובים, זה לא עניין של דרמות טלוויזיוניות. זה עניין של שרידה מיום ליום. ובכך אתה אלוף, הלא עשית זאת מדי יום ביומו, במשך הארבעים השנים האחרונות, בעבודה שאתה לא אוהב, בזוגיות גרועה, בחיים גרועים. אתה כן הטיפוס השורד. בזה אתה הכי טוב. דווקא בזה אני חושבת שאתה טועה.
והוא שתק, ולא ענה לי.
אבל אני יודעת שהוא עדיין חושב על כך.
ואולי עניתי את התשובה הנכונה, ואולי הרגעתי מעט את הפחדים שלו.
ואולי, אולי לא.
אבל אני יודעת, שדווקא בעצם השיחה על כך, דווקא בעצם הביחד שלנו, של אבא שלי ושלי, אני נותנת לו וגם לי, מה שהיה זקוק לו כל כך הרבה זמן. הוא זקוק למישהו קרוב לדבר על כך. הוא זקוק למישהו לפתוח את הלב, לשפוך את הכואב, להוציא את כל הרעל שהיה אצור אצלו במשך שנים, והיות רגוע יותר, שלם יותר.
וזה מגיע לו.
וגם לי.
והשורד, חזק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
