צמח בר

סנוב ובאילת כבר היית?

מאז לא הייתי באילת, הפעם אני בספק אם דבר כזה יקרה.

לא יקרה.

קשה היום להגיע אליי מהבחינה הזו.

(או מכל בחינה אחרת אבל לא זה האישיו)

ברמת העקרונית אני לא לוקחת חופש בחגים.

אין לי בשביל מה, בד"כ אין לי עם מי (לא שזה ממש משנה לי),

וממילא אני לא אוהבת להידחק עם שאר בני האדם (מיזנתרופית שכמותי).

לפני כמה שבועות יצאתי לאכול דגים עם ידיד שלא יצא לנו להתראות כבר כמה חודשים.

"את נראית טוב", הוא אמר, "אבל גם רואים שאת זקוקה בדחיפות לחופש".

"איך את עובדת בחול המועד?"

"חצאי ימים", אמרתי, "אני אנוח אז".

"אולי תקחי איזה יום חופש, ניסע לטייל לאן שהוא?"

"מממממ... אני עשויה לשקול בחיוב את הרעיון",

"אתה יודע, עכשיו כשאני חשבת על כך- כבר שנים לא יצאתי לחופש".

אמנם עד לפני ארבעה חמישה חודשים (איך הזמן עובר כשנהנים) הייתי מובטלת (מרצון) כמעט שנה, ובהתחלה זו הייתה תחושה של שחרור והקלה ואפילו נסעתי עם שוגר לברצלונה, אבל לצאת לחופש מתוך מסגרת שאתה יודע שתחזור אליה, כזה חופש, שאתה מתבאס מהחזרה ממנו, וגם מברך באותה המידה, לא יצאתי כבר יובלות;

שלא נדבר על לקחת חופש בחול המועד של איזה חג.

"טוב", הוא אמר, "ביום א' את אומרת לבוס שלך שאת יוצאת לחופש".

(ביני לביניכם- לא נראה לי שהוא הבין על מה זיינתי את השכל, אבל הוא כבר לא מתרגש מהחירטוטים שלי),

"הוא לא ייתן לי חופש", עניתי.

"אל תבקשי, תודיעי. אה, ותקחי יומיים, את אלו הצמודים לאחד מסופי השבוע".

וכך היה.

באמצע ישיבת צוות, הודעתי לבוס קבל עם וקולגות- "אני בחופש".

"מגיע לך"- אמר בחיוך.

אז זהו, הידיד לקח על עצמו את ההזמנות וה- Itinerary , אני מביאה את הרכב, והמוזיקה.

מיום שלישי אחה"צ- אילת (בזה של הכלבה העשירה) ליומיים, אח"כ אנחנו מצפינים לימלח ליום אחד ובערב ממשיכים על כביש 90 לספא וילג' בחמת גדר, ולסיום – מימונה בטבריה (אפעם לא הייתי במימונה), אצל הוריה של חברה מאוד טובה שהתארחתי אצלם לפני כמה שבועות, רק אז, הביתה.

אני אחזור מהחופש עוד יותר עייפה (אני כבר אנוח בקבר? )

אבל אני אהיה שזופה.