צמח בר

אני לא נקודת הבריחה שלך

ואתה לא לי העוגן

אני לא בועה 

ואתה לא ממשי

דלתות מסתובבות 

צרכים לא נפגשים. 

זה היה כל כך מזמן

וכבר שכחתי איך אתה נראה

לא אמרתי לך שלום 

אך גם לא להתראות. 

ומעדיפה אנוכי

שהכל ביננו ישאר כפי שעתה. 

לכאורה השבת הזו אינה שונה מאחרות. לא עשיתי בה דברים שתכננתי לעשות, בדיוק כפי שלא עשיתי את הדברים שתכננתי לעשות גם בשבתות אחרות. אולם כבר מראש ידעתי שהיא עומדת להיות כזו... קשה כאובה, עם דמעות. לא שברון לב, אבל בכל זאת דמעות נקוות בפינות העין, זולגות מדי פעם... רציתי לצאת לצלם, שבת יפה וכל זה ולא מצאתי בי את האנרגיה הזו.

משהו בי כואב מדי. אין בי כוח רגשי אל מול הסיכוי לפגוש אנשים אחרים, משפחות, ילדים צועקים. אין לי משאבים לנהל אינטארקציה קולית- מילולית עם אף אדם. או אפילו רק להיות פסיבית ולספוג לשמוע ולראות אנשים אחרים סביבי.

שאלתי את עצמי ואת הפייסבוק שלי לפני מספר דקות (כן, הפעלתי מחדש את הפרופיל, מסיבות מאוד ספציפיות ואני על הסף של לסגור אותו שוב), מה ההבדל בין להיות במערכת יחסים לבין להיות בקשר.

שאלה קצת כבדה לשבת בצהריים, אנשים או מעכלים את החמין שהחמות שלהם הכינה, או בטיול עם הילדים.

בינתיים הגעתי למסקנה שאני- רוב חיי כמתבגרת או בוגרים העברתי במערכת יחסים כזו או אחרת, נורמאטיבית או לא, קונבנציונאלית או רחוקה מזה. אבל כן, כל חיי, הייתי בתוך מערכת יחסים.

אבל להיות בקשר?

לא.

לא עם עצמי, בכל אופן לא עד לאחרונה, וגם לא איתם, עם בני הזוג שלי. ויותר נכון להגיד- הם לא היו בקשר איתי. אולי בתחילת מערכת היחסים היה רצון כן ותמים לבנות קשר יציב, אבל עד מהרה אפילו הרצון לא היה.

ואני עונה לעצמי-

קשר זה דבר שנבנה לאורך תקופה של שנים, קשר זה תקשורת. מערכת יחסים זה גבולות ומסגרת.

תקופה עכשיו של מחשבות.

מצער אותי לחשוב שהסתפקתי עד כה במועט מדי. נתתי לעצמי לשגות באשליות.

נמאס לי ממערכות יחסים וירטואליות, נמאס לי לעמוד בתור, ולקבל פירורים של שאריות אחרי, בנות זוג אחרות, ילדים, עבודה תחביבים, ושאר דברים ומחלות.

מילים שאמרתי למי שהיה פעם האדם הכי חשוב בחיי...

ובינתיים  - הנה תגובה שעניתי לאחד המגיבות שלי-

ואני רואה את זה בדיוק ההיפך... אפשר להיות במערכת יחסים, כזו או אחרת.. לא משנה איך תגדירי אותה, אבל לא תהיי בקשר בתוכה, בה, איתה. לא תהיי מחוברת לאדם שאיתו את בתוך המערכת.

בגדול- בעיניי מע' יחסים מגדירה ומציבה- גבולות ומסגרת. בעוד שקשר- קשר זה החיבור בין שני אנשים. קשר זה תקשורת.

וכשאין קשר ואין תקשורת, גם מערכת היחסים החזקה ביותר- במובנים של מסגרת- לא תחזיק מעמד.

בקיצור, אני חושבת שאני מוכרת את עצמי בזול, בעבר וגם היום, ואין לי מושג איך יוצאים מהמעגל הזה.

****

והדיון ממשיך שמה בפייסבוק שלי. ואני מתבצרת בעמדותי, כי לא מצליחות לשכנע אותי. שאין מערכת יחסים בלי קשר ויש קשר בלי מע' יחסים. שמערכת יחסים היא ממוקדת, ונועדה לשם יצירה או הגעה לנקודה מסויימת.

בסה"כ זה לא סותר את מה שאני טוענת...בעצם מה אני טוענת?

איבדתי את חוט המחשבה...

הריטאלין קצר המועד שלקחתי הבוקר במטרה למנוע את מה שקרה (היינו את חוסר היכולת שלי להוציא את עצמי מהמיטה) כבר איבד את תוקפו ואני כבר לא מסוגלת להחזיק קו מחשבה רצוף...

מעקמת פרצוף.

בקיצור, לוקחת נשימה עמוקה, מורידה הילוך, ועושה חשיבה.

בא לי להוריד סטירה למישהו.

בעצם לכמה.

לא מגיהה.

יש מלחמה בישראל.

ובכן, סוג של.

הדרום בעיקר סובל, השפלה והמרכז בהבלחות, צפונה משם עוד פחות.

בעיתות כאלו, הדבר האנושי ביותר הוא להתכנס למקורבים אליך, המשפחה, החברים האהובים. לחפש אותם, לשהות בקירבתם, לקבל ולתת חיבוק, חום, אהבה.

משום מה זה לא מופיע אצלי. אין לי רצון ולא צורך.

גם החרדה והדאגה כמעט ולא.

בהתחלה האשמתי את מלחמת המפרץ הראשונה אז נפלו טילים מרחק מאה מטר מהבית שלי, ומנגנון הפחד והאימה אצלי נשחק מאז.

אבל זה לא רק זה.

משהו חסר לי כאן. אני לא ממהרת לחפש חיבוק תמיכה או תשומת לב ממישהו.

זה לא חסר לי.

אני נמצאת בלבד שלי, וזה לא מפריע לי.

לא חסר לי מאומה.

וזה לא מפריע לי.

אבל משהו כן מפריע לי.

העובדה שזה לא מפריע לי, לא אכפת לי שאני לבד, שהצורך בביחד לא עולה כלפי מעלה-  זה מה שמפריע לי.

לא החסרון בזוגיות מפריע לי, אלא העובדה שהיא לא חסרה לי בכלל בפרט בזמנים כאלו, זה מה שכואב לי.

כן, באיזה מקום אני רוצה זוגיות.

אבל אין לי תחושת צורך בכך.

הפכתי להיות קשה. קשה מדי.

קליפת הסרטן הפכה להיות שריון צב, ובתוכו אני גדלה ומתפתחת, ויחד עימי גדל ומתעבה גם השיריון.

כואב לי שאני לא צריכה זוגיות. לא זקוקה לבנזוג. לא מחפשת מישהו להתחבק איתו, מישהו להתנחם עימו.

לפני כמה ימים הבנתי שהמסע שלי לא הסתיים.

הגעתי לנ.צ. הראשונה.  דווקא זו שלמיטב זכרוני לא חשבתי עליה כעל יעד או מטרה.

אבל היא הייתה הראשונה להיכבש. כבשתי אותה פחות או יותר. עכשיו אני מתרגלת לכיבוש. הגיוני שזו תהיה הנקודה הראשונה אם חושבים על כך. מתבקש אפילו. 

אני יודעת ברגש מה הנקודה הבאה שאני אמורה/ צריכה להגיע אליה במסע שלי, כחלק ממטרות המסע.

אני לא יודעת מתי ואיך זה יקרה הפעם.

אם זה יקרה.

אם אתן לזה לקרות.

לכאורה הפרמטרים השתנו, אבל לא ממש. אני רק צריכה להבשיל עם המחשבה, ולכך ידרש עוד הרבה זמן.

אני צריכה לרצות לעשות את הדרך. לרצות להגיע לנקודה הזו. וכרגע לא בא לי על הדרך כל כך. לא בא לי להתאמץ.

כואב.

אבל לא מספיק.

ובנימה אופטימית זו אני מוסיפה את דבר העורך- בחודשים האחרונים אני שוקלת לסגור את הבלוג לפרטי. לא בגלל מישהו מסויים, אלא משום שהתחלתי להבין שאנשים שעובדים מולי, או רוצים לעבוד מולי, עשויים לחפש את השם שלי ברשת, וכשכותבים את השם שלי בעברית- כמובן בלי שגיאות כתיב, התוצאה הראשונה שעולה, זה הבלוג הזה. לא שיש לי בעיה עם מה שאני כותבת כאן. אני לא מסתתרת. הבלוג הזה הוא מי שאני. אבל בכל זאת, זה לא נראה לי מתאים. 

בכלל לא בא לי על אנשים בזמן האחרון.

יותר מדי טוב לי עם עצמי.

הרבה יותר מדי. 

וכמו תמיד, מילים שהיו מוסדרות אצלי בראש, ממתינות לכתיבתן, נעלמו ונאלמו עם הפעלת המחשב.

מה זה היה?

כן, השיחה על טעם הלוואי, עם המלכה הקופצנית.

היא שאלה, מהיכן הגיע לי המשפט על טעם הלוואי.

ועניתי, שהוא קפץ לי לראש.

ושאלה, למה התכוונתי כשאמרתי טעם לוואי.

שאלתי בחזרה- תגדירי טעם לוואי.

אמרה- זה הטעם שנשאר בפה אחר שהטעם האמיתי והמקורי כבר נעלם.

הנחתי ראשי על פרק ידי, והבטתי בשמש הקופחת על האנשים העוברים בשדרה ומעט המכוניות שחלפו בכביש בצהרה של שבת חמה והרהרתי.

כן, עניתי, זו בדיוק ההגדרה, טעמן של אהבות לא נכונות, החלטות לא נכונות, ובכלל, כל מה שנשאר אחרי. טעמה של החמצה.

וסיפרתי לה על אישאחד. שבמשך שמונה עשר שנה אהבתי אותו בהפסקות. שכשהכרתי אותו מבחינתי הוא היה על האולימפוס, ולאט לאט, עם השנים, ככל שהלכתי ובאתי, וברחתי וחזרתי עד שהלכתי ולא שבתי, האולימפוס התנמך, או שהעמק שבו שריתי התמלא, והפך לגבעה ואחר להר נישא. שבהתחלה הערצתי אותו, עד כמה שאני יכולה להעריץ אדם, הוא היה (עדיין) חכם, ומשכיל, ומוכשר, וכתב ספרים ושירים והבין במוזיקה, אוכל ואומנות והיה מטורף. וזה משך אותי, והפחיד אותי בו זמנית.

ובהמשך כמה היה מאושר ככל שהיה איתי, והאור שנדלק בפניו בפכל פעם שגיליתי שיר שהוא כתב אליי ועליי, כי לספר לי ישירות לא יכול היה. וכמה אהבתי שבלילה, תוך כדי שינה משך אותי אליו וחיבק אותי בגופו עד שנחנקתי מחוסר אוויר ומחומו ולא נתן לי להתרחק ממנו כל זמן שהייתי לידו.

וסיפרתי לה, איך בהמשך דמותו קטנה בעיניי, יותר ויותר, ולא סיפרתי למה.

רק אמרתי שזה- ההתקטנות הזו – קרה לי עם עוד אנשים ושזה מעציב אותי, שאני מתפתחת ומתקדמת כל כך מהר, ואנשים אחרים נותרים מאחור.

והיא אמרה- אולי תנסי להאט את הקצב.

עניתי- זה לא בכוונה.

ושאלתי- איך אני יכולה להאט?

והיא נאנחה ואמרה- נו, טוב, לפחות אני יכולה לעמוד בקצב שלך.

אח"כ המשכנו בשיחה, שהייתה ספק עצובה, ספק שמחה, ושיתפתי אותה בתהיה שיש לי- כיצד להכיר גברים חדשים?

לא מצאנו פתרון.

זו בעיה.

לראשונה מזה חודשים ארוכים, אני פתאום חרמנית.

כל כך חרמנית שזה הוציא אותי מהמיטה (במקום להכנס אליה).

מהרהרת בזוגיות וחסרונה.

באיזה אפיקים אני צריכה לפעול בכדי להכיר מישהו חדש?

לא רק לזיונים ומיטה.

אלא גם לחברות ושיחה טובה.

לפני כשלוש שעות הפוסט הזה היה סדור וערוך בראשי.

עכשיו אני בוהה במסך לא יודעת איך להתחיל לכתוב, או מאיפה, או במה?

לא הרגשתי טוב אתמול.

בכלל בשנה האחרונה, מספר הימים שבהם הרגשתי טוב, אפילו טוב יחסית, היה נמוך לאין שיעור מול הימים שבהם, אפעס...

אתמול בבוקר, אחרי הביקור אצל האורטופד (בירכיים וכאלו, תרזי הוא אומר, לפחות שני קילו בחודש, למשך עוד תקופה ארוכה ארוכה), כשאני כבר באוטו בדרך לעבודה, נתקפתי גלי חום וקור וצמרמורות, וכל מיני חולשה וכאלו. זה לא עבר במשך היום. מין חולשה מגעילה כזו. עיניים נעצמות מאליהן, ללא סיבה נראית לעין.

בערב כש....

לא. לא זה מה שאני רוצה לכתוב.

לא על הבריאות שלי.

לא רוצה להתעסק בזה יותר.

רוצה להיות בריאה. אין לי כח לכל החולירות שתוקפות אותי.

סותמת.

רציתי לכתוב על משהו אחר.

על חזרה לשם.

יומן מסע.

אחרי שירדתי ועליתי ושוב לא ירדתי (ומן הסתם אני לא מדברת על המשקל שלי), ניסתי לדמיין את עצמי שוב למטה. ניסיתי לשחזר ביני לבין עצמי איך ההרגשה להיות שם. אני זוכרת טוב מאוד את ההרגשה. השלווה. תחושת השייכות. הידיעה שיש מישהו שדואג לי. זה מרגיש נפלא. אבל לא זו ההרגשה שניסיתי לשחזר. ניסיתי, כתרגיל מחשבתי-רגשי, מעין סוג של דמיון מודרך, ניסיתי לראות אם אני מסוגלת שוב להיות נמוכה.

ונתקפתי בחילה וסלידה.

והבנתי, שכן, הייתי שם למטה. זה עשה לי טוב, הפנמתי וקיבלתי את מה שהייתי צריכה. זה היה אחד הדברים הכי חכמים והכי טובים שעשיתי לעצמי בימי חלדי. אבל ידעתי, שלשם אין לי דרך חזרה. לשם לא אחזור. לא מרצוני שלי.

אתמול בערב, אחרי שהתאוששתי מהחולשה של כל היום, והבחילה פתאום הרגשתי נפלא. יצאתי מהאוטו וקלטתי שאין לי בחילה. שעתיים אחרי כן, ניסיתי לדמיין את עצמי, את איך שהרגשתי, לשחזר את ההרגשה של איך הרגשתי איתו כשהייתי למעלה.

ונתקפתי בחילה וסלידה.

ומשפט הדהד בראשי שוב ושוב- לשם אני לא חוזרת.

והלכתי לישון בלי לבכות, ובלי געגוע.

וקמתי בבוקר – עם קשיי הבוקר הרגילים של ה ADHD ושאר בעיות הקיבה שלי, אבל עם שלווה ורגיעה גדולה בלב.

כן, עדיין חושבת עליו. בודקת את הוואטסאפ לראות מתי הוא last seen , בכל זאת, הרגלים של למעלה משנה קצת קשה להשתחרר מהם מהיום להיום. אבל זה מרגיש אחרת-  משוחרר, חופשי, מחוייך.

כן, אני עדיין אוהבת אותו. הוא עדיין חשוב לי.

אבל... לא כפותה לדמותו.

רוצה בנזוג- שיהיה חבר, מאהב ואוהב.

כזה שאוכל לצאת איתו ולהיכנס איתו.

על כל המשתמע מכך.

כן, אני אמשיך במסע שלי.

כך או אחרת.

אני יודעת שבעתיד צפוי לי לפחות עוד תהליך אחד קשה לא פחות מזה שעברתי בשנה האחרונה. והוא יהיה דומה ושונה בעת ובעונה אחת. וזה יהיה איתו ובלעדיו. ואני אמשיך לפרוץ את החומות והכבלים של עצמי, ואגיע לאט ובזמן הנכון והמתאים לי, למקום שאליו אני צריכה ואמורה להגיע.

ולו יש את האפשרות והבחירה להיות שם איתי או בלעדיי.

כי גם הוא צריך לעבור את הדרך הזו. איתי או בלעדיי.

לא יודעת איך להסביר את זה.

אז אשאיר את זה כך.

עברתי דבשת.

ממשיכה בצעדים קטנים הלאה.

ואני התאהבתי במי שהיה לי אדוני.

לא שזה הפתיע אותי. לא שלא רציתי.

הלא כל מטרת המסע הזה הייתה לגעת באותם מקומות שלא נגעתי בהם שנים, האהבה, השנאה, הבכי, הכאב, הצחוק השמחה.

ולא הייתה זו אהבה שבה מתאהבים בבעל הכח, הסמכות, השררה. במי שנמצא למעלה.

ממקומי שהייתי בו אז ושם, מהלמטה, הכרתי אותו על בוריו. לא רק את העוצמות שלו, אלא גם את החולשות והפחדים והשדים שרדפו אותו. ידעתי אותו הרבה יותר טוב משהוא ידע את עצמו.

והתאהבתי בו.

ידעתי שלא יקרה עם זה כלום, ידעתי שלא תצמח מזה זוגיות ואין תוחלת. אבל התאהבתי בו, ואהבתי אותו, ורציתי אותו, את כולו, ורציתי להיות איתו.

רציתי מבלי לקוות. מבלי ציפיות.

לעיתים שגיתי בפנטזיות, אבל לא נשענתי עליהן. ידעתי שזה לא.

פשוט לא.

מסיבות אובייטיביות ולא רק סובייקטיביות.

פשוט לא.

ואז התחלתי לעלות. לא שרציתי לעלות. לא מולו. רציתי להשאר קטנה ונמוכה מולו.

אבל לא הייתה לי ברירה ועליתי.

והוא קצת התחיל לרדת.

ואני רציתי לעזוב.

לא כי הוא התחיל לרדת, אלא משום שהרגשתי שהמסע שלי – ביחס אליו, מוצה עד תום. את המטרות שלי השגתי, עכשיו נותר לי להמשיך לצעוד בדרך. בלעדי ההנחיה שלו.

וכשרציתי לעזוב, הוא המשיך לרדת עוד ועוד.

וביקש שאשאר, עוד ועוד.

ניסיתי כמה פעמים.

לא יכולתי לאמר לו לא.

הוא ידע כיצד אני מרגישה כלפיו. הוא ידע שאיני מסוגלת לאמר לו לא.

והמשכנו עוד הלאה.

כשהוא הפעם במקום הנמוך, ואני גבוהה, גבוהה.

זה היה טוב וכן השיג וקיבע את המטרות שאני רציתי להשיג ולקבע.

המטרות שלו היו פחות ברורות, אבל נראה לי שלפחות חלק מהן הושגו.

והוא ידע שאני רוצה עוד, יותר ממנו, איתו.

והוא ידע שאיני מצפה למאום.

אבל בי לא עמד כוחי להפרד ממנו, ובו, גם הוא לא יכול היה לוותר עליי.

לשנינו לא הייתה ברורה המטרה.

אבל אהבתי אותו.

עודני.

והתחלתי לסבול.

ורציתי עוד.

וכשרציתי עוד, יותר, ברמה העקרונית, וכשהבנתי למה אני מתכוונת כשאני אומרת עוד ויותר,

כשניסחתי לעצמי במילים מפורשות שאני רוצה אהבה וזוגיות, הצלחתי לאמר לו שדי. אני רוצה פסק זמן, ובבקשה שלא יצור איתי קשר. וגם אמרתי לו, שחלק ממני נקרע ורוצה שיבקש, שיתחנן שלא אלך, אבל בבקשה שלא יעשה זאת.

ולאחר מעשה, בכיתי במשך שש או שמונה, או שמונת'לפים שעות רצופות.

ולמחרת בבוקר הגעתי עם עיניים נפוחות לעבודה, וכל הזמן הסתכלתי על הטלפון אם התקבלה הודעה.

וזה היה אתמול, ושלשום.

והיום, יום מחורבן לאללה בעבודה, יום רצוף תקלות, שחלקן נובע מפיזור הנפש שלי בשבועות האחרונים, ומחוסר הרצון לעשות micro-managing שכפי הנראה מחוייב המציאות. והדבר הראשון שאני רוצה, זה לספר לו, לחלוק איתו, לשתף אותו להודיע לו, לדבר איתו. אולי אפילו...

והידיעה שהוא עובד מול הבית שלי אינה עוזרת. אני מחנה את האוטו מתחת לבניין, ומתאפקת שלא לצאת ולהשקיף לבניין שלו, אולי הוא בחוץ לסיגריה.

זה קשה לי.

אבל אין לי ברירה.

אני חייבת לעצמי את הצעד הבא.

ואני שוב בוכה.

ואני סוג של מנחמת את עצמי באמירה, אם זה לא היה קשה כל כך זה לא היה זה.

אני בשלה, סוף סוף לצעד הבא.

 ***

אוי, כמה אני מתגעגעת אליו.

אני רוצה אהבה....כזו מפנקת, מחזרת, מחבקת, מנשקת, מלטפת;
אהבה...כזו שגורמת לעיניים להבריק, ולשפתיים לחייך, לעור הפנים להיות חלק...
אהבה, כזו שרואים כשאני הולכת ברחוב, שאני מאוהבת;
אני רוצה אהבה...כזו מפרגנת ותומכת ומדברת, שכזו שנמצאת שם בשבילי....
אני רוצה אהבה, כזו שכשאסתכל בעיניו אראה, אור, ושמחה, ותשוקה, וגאווה...
אני רוצה אהבה, כזו שמתגעגעים זה לזו עם כל הלב והנשמה;
אהבה...כזו שביום חמישי בצהרים הוא מודיע בהפתעה שהוא הזמין לנו סופשבוע רומנטי באיזשהו חור;
אהבה....כזו שרבים, ואחר כך מתפייסים.

פחחחח.....אני רוצה אהבה,

אבל לא רוצה את הפרידה שתבוא אחרי כל החרא, של ריבים בלתי נגמרים, וחוסר תקשורת, וחוסר תמיכה, ותחושת הבדידות בתוך הקשר.
רוצה אהבה שלא תביא את הכאב אחריה.
אני רוצה.

אני חושבת שאני סתם חרמנית.

יום שישי בלילה, יושבת מול המחשב, אוכלת בננה, עוברת על הקבצים של הספר שאני מתרגמת, מול הטיוטה שאושרה להדפסה, והספר שכבר יצא לאור באנגלית, מוודאה שאכן הקובץ שאותו אני מתרגמת הוא הקובץ הנכון.

יום שישי בלילה. מקשיבה לויואלדי, אחר כך המערכת מעבירה בעצמה ל- Old & wise , מכונת הכביסה פועלת, אני כמעט ולא שומעת אותה. מחכה שהיא תסיים, לתלות את הכביסה הרטובה וללכת לישון. אני מאוד עייפה.

יום שישי בלילה. הייתי שמחה לקבל טלפון מאהוב נחמד. הייתי רוצה לשמוח כשהוא מתקשר בכדי לקבוע. לרוץ לארון לברור מה אני מתעתדת ללבוש. להתלבש יפה, להתאפר, לנעול נעלי עקב. לצאת לבלות. להינות משיחה, חיזור, להרגיש אישה ולא רק סקסית.

יום שישי בלילה. אני יודעת שזו הבחירה שלי כרגע, והיא נכונה לי לעכשיו. בלי שאתבלבל מהם, מבלי שאוותר על עצמי למענם, בלי שיהיה מי שיפריע לי ויסיט אותי מהדרך שאני הולכת בה. אני יודעת שאני חייבת לעצמי לגלות מי אני, ללמוד איך אני אוהבת את החביתה שלי.

יום שישי בלילה. אני יודעת שזה מה שיעשה לי טוב בטווח הארוך, וזו הבחירה שלי לעצמי, אבל זה עדיין קשה  ובכל זאת הייתי שמחה לקבל מעט תשומת לב (גברית, זוגית, או איך שלא נקרא לה), חיבוק נשיקה ואהבה.