צמח בר

יש רגעים, כמו הערב, או אתמול, שבמהלכם, אני נתקפת מעין יאוש ואזלת יד ושואלת את עצמי למה בכלל הכנסתי את עצמי מחדש לתוך זה, למה ניסיתי, למה אני רוצה בכלל, מה זה ייתן לי. הרי זה מקשה עליי את החיים, חונק לי את הזמן, מלחיץ אותי, וזו סתם עבודה מיותרת שמן הסתם לא תעזור לי בעתיד.

ואז שניה אחרי זה, אני מביטה בעצמי במראה המנטלית, ונוזפת בעצמי. זה עכשיו או לעולם לא. את צריכה להוכיח לעצמך שאת יכולה, את הרי יודעת שאת יכולה, את פשוט מתעצלת. התרופה אינה עושה קסמים, היא רק עוזרת לך לממש את הפוטנציאל שלך. עשי את מה שאת אמורה לעשות, את מה שאת רוצה לעשות, את מה שחלמת עליו מזה שנים, שנסי מתניים גם אם זה לא נח לך עכשיו ומלחיץ ואת רוצה לעשות דברים אחרים, יותר כייפים, תושיבי את הישבן העגול והגדול שלך ותלמדי את עצמך מחדש ללמוד.

ואז אני מתיישבת על כיסא הלימודים ומכריחה את עצמי להתחיל לכתוב ולענות על השאלות, ומגלה פתאום שעברו שעתיים-שלוש שבהן ניערתי אבק מעל נוירונים עצלניים שכבר מזמן שכחו איך להתרוצץ בין תאי המוח שלי, ופותחת מחדש דרכי מעבר עיצבוביות שבהן יזרמו הדם, החשמל והמחשבות ביתר מהירות.

ופתאום אני מגלה, שזה לא קשה כל כך. שהקושי הוא רק בהתחלה, בלארגן את המחשבות לכדי פיסקה סדורה. ואני משתמשת בכלי הנפלא שפיתחתי עם השנים, בכתיבה. הרי אני יודעת לכתוב, אפילו לכתוב טוב, בזה אחד הדברים היחידים שבהם אני בטוחה. ואני מתחילה בלשפוך את המחשבות שזורמות על הנייר האלקטרוני, ומתחילה לסדר אותן במבנה אקדמי, סדור וקוהרנטי, משפט אחר משפט, פיסקה אחר פיסקה.

קוראת שוב, מגיהה בחוסר סבלנות, כן, השפעת הכדורים כבר התפוגגה. יודעת שלו הייתי מתיישבת לפני כן, ומותירה לעצמי מעט יותר זמן, הייתי מעט יותר מעמיקה, אבל ת'אמת? בשלב זה, אין צורך בכך.

לוחצת על כפתור ה"שמור" ומשגרת את העבודה ליעדה. ארבע שעות אחרי כן, גם המטלה השניה משוגרת ליעדה. עשר דקות אחרי שעת הש' אמנם. אני מקווה שזה יעבור למרות זאת.

בינתיים, עברתי את המשוכה הראשונה.

כבר עשיתי עידכון תכנה למחשב שמשום מה לקח שעה וחצי, ואחר כך העברתי את כל השירים שיש לי על הסלולרי אל כרטיס הזיכרון שלו, כי הוא כבר היה חנוק, ועוד מעט, אבדוק גם את חבילת האופיס שלי, כי משום מה הבודק איות לא עובד כמו שצריך, זה לוקח שעות הדברים הללו.

את המטלות שאני צריכה להגיש בקורס קיבלתי בתחילת השבוע. הצצתי בהן, ההיסטריה שלי לא הייתה במקומה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי כשקראתי את השאלות, אה, את זה אני יודעת, ואה זה לא תהיה שום בעיה. היום הבנתי שלראשונה בחיי אני לא רואה חושך בעיניים כשאני קוראת את השאלות בפעם הראשונה כמו שקרה לי עד כה במבחנים ובמטלות.

התחלתי לקרוא את החומר, אמנם קראתי אותו לפני כחצי שנה, אולם אז לא זכרתי אותו ובכלל הוא היה לי קשה לקליטה. היום אני מגלה שלא רק שאני זוכרת, זה גם נורא קליט.

החיים עם הכדורים.

***

אני יושבת בוהה בפייסבוק. חושבת אולי להעלות תמונה.

לא בא לי.

אני רוצה שיראו תמונות שלי ויתפעלו, אבל לא בא לי לשמוע/ לקרוא שמישהו יגיד לי- היית צריכה לעשות ככה או כזה. את זה אני מספיק עושה לעצמי.

***

אני עייפה.

***

השבוע השגחתי על האחיינית שלי – זו בת העשרה חודשים. היא מקסימה. לא יפה, אם אפשר שתינוק לא יהיה יפה, אבל יש בה קסם שגורם לכל אדם ששוהה עימה ולו מעט, להתאהב בה מעל הראש. החיוך שלה, שמחת החיים, הרוגע, חבילה קטנה של אושר.

חוץ מזה אני חושבת שהיא ילדה מבריקה.

אולי אני דודה לא אובייטיבית, אבל אין על הילדה הזו, אין.

נתתי לה להסתובב בבית, צוחקת, שרה ומעסיקה את עצמה. אני רק הבטתי בה, ועזרתי לה רק כשנאלצה לפתור בעיה שטרם נתקלה בשכמותה בעבר.

היא חייכה אותי, גם בעיניים ולא רק בפה. הרגשתי איך ליבי מתמלא באהבה. כמעט יכולתי להרגיש איך ילד גורם להורה אושר. אך באותה מידה, ידעתי בשלמות שכזה אני לא רוצה.

אני לא יודעת איך להסביר זאת, אפילו לא לעצמי.

הבטתי בה, חייכתי בהנאה וההבנה התמלאה בליבי, שדווקא מכל הדברים שבעולם, דווקא האהבה לילדה, וההבנה מהיכן מגיע האושר שבגידול ילדים, דווקא המקום הזה,  הוא שגרם לי לדעת בגוף ובלב שאין לי צורך בכך, שהדלת הזו מבחינתי סגורה, כמו שתמיד הייתה, ואני אפילו לא רוצה שתהיה לרגע פתוחה.

***

מחשבות על זוגיות.

כן אני רוצה אהבה, אני רוצה חיבוק, ואני רוצה להניח ראש על כתף, ואני רוצה להכיר את הגוף שלו, ורוצה שהוא יכיר את שלי.

אבל לא רוצה להיטמע לתוך העולם שלו.

רוצה לבנות לעצמי עולם שיהיה שלי, שישאר שלי גם לאחר שהוא ילך, או אני אלך, או בעצם, בואו נתפשר על פרידה.

שוב, לעצמי אפילו איני יכולה להסביר מה.

מצד אחד- כן, אני מאוד רוצה אהבה.

ומצד שני- לא רוצה להעלם לעצמי.

אני מנסה להשיג איזון עדין, שיווי משקל רעוע. מנסה לייצב את העולם שלי, כך שגם אם (שוב) אצטרך לשנות סידרי עולם, הציר המרכזי שסביבו סובבים חיי לא ישתנה.

את זה אני מנסה לעשות ולבנות עכשיו, בביני לבין עצמי.

לכן, לפחות כרגע, כך אני מנסה לאמר לעצמי, עכשיו זוגיות אני לא רוצה, היא רק תפריע בתהליך הבניה.

אבל כן, מתגעגעת נורא לאהבה.

לחיבה, לתשוקה, לחברות, לשיתוף.

לחיבוק. לנישוק, למגע.

את האוטו הגיעו לקחת למוסך באיזור השעה שמונה. 

אחרי שעה ומשו התקשרו להגיד שצריך לחרוט את הבלמים, להחליף את הרפידות, תושבת רצועת התזמון הלכה ויש להחליף, וצריך להרים את תושבת המנוע. 

סך כל הנזק- 5,500 ש"ח. 

כולל מע"מ. 

מקסים. 

נפלא. 

אחלה.

נהדר.

אין מילים.

אחר כך, דיברתי עם מרכזת הקורס, שלא השלמתי לפני סמסטר. 

סיכמנו שאני צריכה להגיש שתי מטלות חובה תוך שבועיים, ולהירשם למבחן במועד ב'. 

ספר הקורס הוא ספר גדול וכבד, של יהושפט הרכבי. 

לא ספר קל. 

השתדלתי לקרוא אותו במהלך הקורס, אבל...

בהרצאות נכחתי בכולן- לפחות פיזית, השתדלתי גם לתקצר, גם הקלטתי אותו. 

מישהו יודע איך ממירים את קובצי הקול של הגלאקסי (בהנחה שאמצא אותם במחשב) לקבצים שהמחשב יכול להשמיע? 

חם, המזגן מקולקל מאז הפסקת החשמל ביום שישי, ואיש המזגנים שהיה אמור להגיע היום, לא הגיע. 

עדיין, בינתיים. 

חם לי אני מזיעה. 

אני עכשיו צריכה לשנות סדרי עדיפויות, כלכליים, ולוחות זמנים. 

לראות את היומן שלי- מה לא חיוני שאעשה בשבועות הקרובים ולדחוס לשם את כתיבת העבודות. 

מזל שקיבלתי לפני חודש את הפיצויים מהמקום עבודה הקודם....

אני רוצה להצליח לעבור את המשוכה הזו. 

איזה יופי בדיוק התחלתי להשתעמם מעצמי. 

שוב לא נרדמת, היינו כבר בסרט הזה, לא?

מתה מעייפות, אבל הראש מלא במחשבות דוהרות. כבר כתבתי ביומן-המחברת, וזה עדיין לא מספיק. האצבעות רצות על המקלדת, אני כותבת יותר לאט מההקלדה שלי. ממללת את מחשבתי.

אתמול יצאתי לצלם כוכבים, יצאה אחלה תמונה, רק מה- לא מפוקסת.

אני כועסת על עצמי. חוסר הסבלנות שלי להקדיש עוד שניה ותשומת לב לחידוד התמונה, הפוקוס.

אני יכולה לזרוק אחריות מעליי ולאמר שזה אחרי שהתפוגגה השפעתם של הכדורים, וגם הייתי רעבה, אבל ראבאק, לא יכולתי לשים את העין ולכוון עוד רגע?

אתמול דיברתי עם הנוירולג, סיכמנו שאני ממשיכה לעוד חודש עם המינון הזה של הקונצרטה, 90 מ"ג. מינון לא נמוך בכלל. אני לא סגורה שהוא מספיק, אבל אני רוצה לבחון את ההשפעה ותוצאותיה לאורך זמן.

מה שכן, התוצאות מורגשות לא רק בעבודה, גם בחיי החברה. גם לפני כן היו לי קוצים בישבן, אבל לא הייתה לי מוטיבציה.

 עכשיו, אני חדורת אנרגיה פעילה, מצב רוח טוב ומעבר לכל- אני לא מותשת ממאמצי ההתרכזות כפי שהייתי בעבר. כך שיוצא שאני כל הזמן באה והולכת, חוזרת יוצאת ונכנסת. 

מצד אחד אני רוצה להמשיך לכתוב על התוצאות וההשפעות. אגב, תופעות לוואי כמעט ואין, אם בכלל.

מצד אחד אני רוצה עוד ועוד להתעסק לחפור ולנבור בכל הנושא הזה אבל מצד שני, כמה אני כבר יכולה לחפור על כך? כמה אפשר להתבחבש ולהיתקע על אותו הנושא? מה אין לי עוד נושאים ועניינים שאני יכולה לכתוב עליהם?

בפעם המי יודע כמה, אני מנסה לחזור שוב ללימודים. אולי הפעם אצליח להשלים. התחלתי להניע את התהליך מחדש.

היועצת באוניברסיטה הפתוחה שמלווה אותי כבר כמה שנים, יעצה לי ליצור קשר עם מרכזת הקורס שעשיתי לפני כמה חודשים אבל לא הייתי מרוכזת כל כך בחומר הלימודים (מסיבות ידועות ) ולכן גם לא הגשתי מטלות וגם לא ניגשתי לבחינה. בקיצור היא יעצה לי לבקש להגיש אתה מטלות בתקופה הקרובה ואף לגשת למבחן, במקום להירשם מחדש לקורס ולהוציא עוד אלפיים שקלים. 

בבוקר אדבר עם המרכזת. 

אני ביום חופש ברביעי- דהיינו מחר. 

הבוס ביקש שאצא לחופש, כי מגיע לי. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית בעבודה, במיוחד בתחומי האחריות שלי, ובינתיים נראה כי צלחתי אותה בבהירות יתירה. נראה מה יהיה בעתיד. 

חוץ מזה, הגיע הזמן לעשות טיפול לאוטו וטסט אז כבר סידרתי שיבואו לקחת אותו מהבית למוסך. 

הם גם יחזירו, זה חלק מהשירות. 

אני אשאר בבית, אשחק קצת סוליטר ואבהה בקירות. 

***

אני עייפה נורא, רק לא נרדמת, המחשבות בראש רצות.

כבר כתבתי את המשפט הזה, לא?

הדמעות נקוות באגני העיניים.

חושבת על החיבוק, הנשיקה, הטעם, המגע, וזה מוציא אותי מכלל ריכוז.

זה יחזור, ואם לא, פעם זה קרה.

***

אני משעממת את עצמי, אפילו הכותרת היא אותה כותרת.

לא שחסרים לי נושאים לכתיבה, אבל זה כל מה שיוצא לי מהאצבעות למקלדת.

***

אנחנו דומים הוא אמר לי.

חיכיתי לזה מאז הפגישה הראשונה.

ידעתי שיהיה מדהים.

 ***

האם קרה לכם פעם שידעתם מראש שמשהו צפוי לקרות?

אני לא מדברת על התופעות הפארא-פסיכולוגיות או איכשלא תקראו לזה של חיזוי וניבוי העתיד.

אני מדברת על התחושה הזו, של זיהוי , של הכרה, של הבנה.

התחושה הזו, שאין מה לשאול שאלות, ואין מה להתלבט.

זו מין תחושה כל כך פשוטה, כל כך לא מסובכת, כל כך רגועה ונינוחה.

כאילו כל הסערות הפנימיות בתוכך שקטו, ואני כולי שליווה ומלוטפת. 

להחזיק אצבעות וזה.

הלילה אלך לישון מחוייכת.

וחולמת.

אחלום על דברים שאינם בהישג ידי בינתיים, ואני רוצה.

אחלום על דברים שאולי לא יקרו, אבל לדעת שהצלחתי לעשות משהו שרציתי ולא העזתי.

להחזיק אצלבעות שאכן זה יקרה.

השארתי את הכדור אצלו.

גם את היוזמה.

הוא יודע מי אני, ויודע שאני מעוניינת.

הוא לא אמר לא,

בינתיים. 

להחזיק אצבעות ולקוות.

אם זה הדבר הנכון, זה יקרה בזמן שלו, בלי לחץ מצידי.

כפי שאני רוצה ולא יותר מזה.

את בחורה מוזרה, הוא כתב לי.

לשמוע את זה ממנו, שזה באמת משהו, כי הוא בעצמו לא אדם שיגרתי.

אבא, עזור לי אם זה הדבר הנכון והאמיתי.

הוא מוצא חן בעיניי.

המרצה הזה שלי.

כבר מתחילת הסמסטר הוא מצא חן בעיניי.

עוד לפני הפרידה מוודרו וילסון סמית', כשעוד הייתי מדובללת וכבויה הוא מצא חן בעיניי.

ככל שאני לומדת להכיר אותו- הוא מוצא חן בעיניי עוד ועוד.

האידיאליזם שלו דומה לשלי, רק שאצלי הוא גובל בסיסמאות בלבד. אצלו זו אמונה ודרך חיים.

השנינות שלו, הידע, האינטלקטואליזם, החכמה וחוש ההומור...

ולזה לא עוזר בכלל שיש לו גוף לא רע בכלל.

הוא כתב בטוויטר שלו שיש לי שני ילדים. אין כל איזוכר לבני/בנות זוג.

ואני פתאום מתביישת להיות ישירה.

נכתב ב 26 ינואר 2012.

***

הסמסטר כמעט נגמר.

שבוע הבא יהיה השיעור האחרון.

השבוע בשיעור, אחת הסטודנטיות (אנחנו שלוש מתוך כיתה של כשלושים ומשהו סטודנטים), זרקה משפט לגבי אישתו.

הוא ענה כי אינו מחזיק דבר כזה, או שאין לו אישה שהיא "שלו".

משום מה הייתה לי הרגשה שמבטו נדד אליי.

זה גרר איזה דיון בכיתה, שבו העדפתי לשתוק. אבל מאותו רגע, הקשב שלי (שגם כך בעייתי ברמות נוירולוגיות) עף דרך החלון המוגף מפאת הגשם השוטף שירד באותו היום.

מזל שגיליתי כי אני יכולה להקליט את השיעורים בסלולרי.

הוא מוצא חן בעיניי עוד יותר.

אני מוצאת עצמי מפנטזת עליו.

***

רק מקווה שיהיה לי האומץ לפנות אליו.

לקראת סוף אוגוסט התקשרו מהפתוחה. בדיוק הייתי בדילמה איזה קורס לימודי חשקה נפשי לעשות השנה. הם רוצים שאחזור לסיים את התואר סופסוף. אחרי הפיאסקו של השנה הקודמת הייתי כנראה הרבה יותר מסתם מוכנה לקראת קורס תיאורטי ולא חווייתי כהלכתו.

הזמן שחלף בין ההרשמה מחדש ובין תחילת הקורס עבר בנעימים. חברות, קורס בצילום, חגים וריבים עם הבנזוג. בינתיים הגיעה המעטפה עם חומרי הלימוד מהאוניברסיטה. ספר עבה וגדול, מהסוג שהיינו שמים פעם בתור מעצור לדלת. עלעלתי בו, לא רק שהוא גדול וכבד עם מלאן דפים, גם הפונטים היו זערערים.

והחומר? מאז שעזבתי את האוניברסיטה הסדירה לא נגעתי בתחום וחומר הלימודים הזה, מה נחת עליי שהחלטתי בהבלחה של רגע לחזור ללמוד דווקא בתחום הזה? תמיד הרגשתי שהגעתי אליו רק בטעות, והפעם??? ישמרנו האל.

בינתיים העניינים בגזרת הבנזוג התחממו, אבל לא בכיוון הזוגיות, הסקס הפך להיות נדיר יותר ויותר, וגם זה שהיה לא היה ראוי לציון, היינו יותר עסוקים בצרכים של עצמנו מאשר זה בזו. אני לא מאשימה אפאחד. לשנינו היו ויש עדיין טענות צודקות שלא ידענו לפתור אותן ולהיפטר מהן כמו שצריך.

הגיע תאריך תחילת הסמסטר. שיעור ראשון, כהרגלי אני מגיעה ברגע האחרון (מוקדם למדי לשיטתי כמאחרת פתולוגית), כל הכיתה כבר ישובה, ממתינה. מתיישבת לצד השולחן הראשון שפנוי בטור האמצעי – בפעם האחרונה שישבתי במקום כזה, קפצתי כיתה, מה יקרה הפעם?

דקה אחרי שהתמקמתי נכנס אחריי גבר גבוה ומרשים. מממ... נראה איפה הוא מתכוון לשבת, בשיעור הבא אתמקם בנקודת תצפית.

להפתעתי הוא פנה אל שולחן המרצה ומתחיל להוציא מהתיק ספרים, ענייני, מתוקתק, מחברת מהוהה ושעון יד שאותו הוא מניח על השולחן.

אופס.... זה המרצה? הוא רחוק מלהראות כמו איש אקדמיה, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, הייתי נותנת לו איש שירות הבטחון, מישהו בדרגה גבוהה, פיקודי ומאוד מרשים, אבל, בעצם, בתחום הלימודים הזה, למה לא?

השיעור עבר עליי בניסיון להקשיב בלי לתת לדמיון שלי לשוטט למקומות אחרים, האיש רהוט, מרתק ובעל ידע רחב בתחום שלו, כפי שהייתי מצפה מכל אדם בתפקידו, גם החומר שהוא מעביר החל לעניין אותי בשנים האחרונות. אולם מדי פעם, במיוחד כשהתקרב אליי בשיטוטיו הבלתי נלאים לרוחב הכיתה, אני גלשתי בעיניי על גופו, רגליו הארוכות, זרועותיו השריריות, הכתפיים הרחבות, הישבן. הטישירט לא הסתירה מאומה, גם הג'ינס. אוח מה הייתי עושה לו. מחשבותי נדדו למקומות אחרים ולא קלטתי מאומה ממה שהסביר בכיתה.

כשנגמר השיעור, נשמתי לרווחה, שעור או לא שיעור, מרצה או לא מרצה, ידעתי מה  הייתי רוצה לעשות לו,אילו. מזל שאני עדיין חיה בזוגיות, אחרת האתיקה שלו ושלי הייתה עומדת בסכנה, אמרתי לעצמי.

כשחזרתי מהשיעור הבייתה, המתינה לי השיחה, ללא כל קשר למרצה, הבנזוג החליט לפרום את קשריו איתי, ולהחזיר אותי למקום שממנו באתי.

בצער אמנם, אך לא ביגון קודר, עברתי שבוע של אריזת מטלטלין והעברת בתים.

שבוע אחרי, אני מגיעה לשיעור, לא זוכרת אפילו איך הוא נראה ומי בכל חשב עליו בשבוע המגעיל הזה?

נהייה פתאום חורף וגשום וקר. הוא מגיע לכיתה, פושט את הג'קט שעליו, נותר עם חולצה קצרה כהרגלו, שהפעם הייתה מעט יותר צפופה והבליטה אפילו עוד יותר את חמודותיו. תוך כי דיון ושיחה הוא מתחיל לגלות טיפין טיפין את עברו, מתי השתחרר מהצבא וכל מיני כאלו. זה נותן לי נקודת התייחסות, ואני לומדת כך כמה הוא קרוב לגילי. כבר לא מעוניינת לחטוף ילדים בעריסתם. ממשיכה לפנטז, מנסה לענות לעצמי על השאלה האם הוא נשוי ויודעת שלא יקרה כלום כל עוד הוא אני לומדת ומגישה עבודות בקורס שאותו הוא מעביר.

בינתיים אני רק מפנטזת, וכי מה עוד נותר לי לעשות?

אני שואלת את עצמי האם מה שאני לומדת הוא נכון. האם זה נכון עבורי והאם זה נכון בכלל.

אני לא יודעת אם אני מעוניינת להמשיך ללמוד את מה שאני לומדת עכשיו. הגעתי לנקודה שבה אני על סף של לעזוב את הכל כאן ועכשיו.

בתקופה האחרונה אני לא יודעת מה אני עושה שם, לא מתחברת לדברים שנאמרים, לא יודעת מה אני עושה מה אני צריכה לעשות, לא יודעת אם אני בכלל רוצה. מצד אחד אני מוצאת עצמי נמשכת לחומר ולא יודעת אם המשיכה הזו נובעת מסקרנות גרידא אל הלא נודע כזו שחבויה בכל אחד מאיתנו, או שזה נובע ממשיכה אמיתית טהורה שנובעת מהגרעין הפנימי שלי לעשייה שאליה נועדתי.

אין לי מושג מה אני עושה שם (כבר אמרתי את זה בפסקה הקודמת, לא?) ואם מה שאני עושה מבלי לדעת, מבלי להבין, מבלי לראות, האם כל זה אכן גורם לאיזושהי השפעה כזו או אחרת, חיובית או שלילית. כל זה מתנגש עם הרציו שלי- פתאום הכל נראה לי שטויות וקשקושים בקומקום.

אין בזה שום דבר, אין כוחות. אין לי כוחות מיוחדים, ואין בעולם כוחות אנרגטיים. זה סתם גיבוב מילים של אנשים תלושים, שלא מצליחים למצוא את מקומם בעולם והם מתחבאים בכל מיני נישות שמעצם ההגדרה שלהן לא ניתן לסתור אותן, לא ניתן לאמת אותן, וגם לא ניתן לערער עליהן. הכל תלוי הרגשה- ונו באמת, אין דבר כזה.

אדם חולה כי הוא חולה. כי הוא נדבק בווירוס, או שהוא עייף, או שהבוס שלו מציק לו והוא רוצה לברוח ממנו לכמה ימים. לא בגלל שצ'אקרת הבסיס שלו לא מאוזנת, או שצ'אקרת הגרון שלו חסומה. ואם אדם מרגיש יותר טוב כי אמרתי לו ששלחתי אליו אנרגיה – זה בגלל שהוא רוצה להרגיש טוב יותר, כמו אדם שלקח כדור פלאסיבו והכאבים עברו חלפו להם.

אולי כל החיפוש הזה שלי אחר עצמי והיעוד שלי- אולי כל זה סתם מיותר וכמו תמיד אני מוציאה אנרגיות ומשאבים לריק.

ואולי אני צריכה לבלוע את הלוקש של חיי ולהמשיך כפופת ראש כמו כולם בדרך עד סוף חיי?

חשבת פעם להיות עצמאית?

לא. מעולם לא. יתירה מזאת, תמיד שללתי זאת על הסף.

למה? את נראית אדם שהכי מתאים לו להיות כזו.

כי זה תמיד הפחיד אותי. כי הפחיד אותי לפתוח תיק עצמאי במס הכנסה וביטוח לאומי, לא רציתי להחסיר שינה בעיניי בדאגות של תשלומים וחובות וביטוחים כל הדברים הללו. רציתי את הראש הנקי מהדאגות הללו. סוג של ראש קטן.

אבל את לא מי שנקרא "ראש קטן"

אני מסוגלת לקרוע את התחת כשאני שכירה לעבוד שעות ארוכות ואינסופיות עבור שכר מינימום והערכה אפס. אבל תמיד חששתי שאם זה יהיה מדובר בעסק שלי עצמי, אני אזלזל, אעדיף שלא לצאת מהמיטה, ולא רק שלא אקדם את עצמי, אלא אפילו אתקע יתדות בגלגלים של עצמי.

ו... ?

ו? אני לא יודעת. פעם כשהייתי הרבה יותר צעירה, כל מי שהיה "עצמאי" נחשב גם כבעל אמצעים, אולי אפילו עשיר. היום, אולי השתנו הדברים, אולי התבגרתי והחכמתי, אבל היום אני יודעת, שלא כל עצמאי הוא בעל אמצעים, ולהיות עשיר זו לא מילת גנאי. אבל בכל זאת, אני רוצה היום דברים שהיום יותר מהיכולת הכלכלית שלי.

חשבת על האפשרות של חיפוש עבודה בשכר יותר גבוה?

לאחרונה התחלתי גם להבין שהגעתי לסוג של מבוי סתום מבחינה התפתחותית בso called  קריירה שלי. רמת השכר בתחום שבו אני נחשבת מקצועית הן לא גבוהות, וגם כך אני די קרוב לתקרה. גבוה יותר זה אומר להשקיע יותר במשאבי זמן. זה דבר שאני כבר לא מוכנה לעשות יותר.

חשבת על הסבה?

בכל תחום שאחפש בו עבודה לא אוכל להרשות לעצמי להתחיל מחדש במקום שבו עשרות אנשים צעירים ממני בעשרים שנה, מוכשרים מלידה ומבית הספר, בעלי משאבי זמן וכוח סבל הרבה יותר גדולים משלי. זה לא שאני חושבת שאין לי מה לתת או מה לחדש. פשוט כבר אין לי יותר את הכוחות האלו לבנות עבור מישהו אחר, להלחם ולהתחיל פרוייקט נוסף. מעולם לא היו לי מרפקים להידחף, ואני לא בטוחה שגם אם היו לי את כל הנ"ל באמת הייתי רוצה.

אז מה את חושבת לעשות, ככה בינך ובין עצמך? על מה את חולמת?

הו, חלומות יש לי הרבה, פנטזיות בעיקר, שאיפות נאדא.

למה את מתכוונת כשאת אומרת פנטזיות?

פנטזיות, זה חלומות שאין להם סיכוי להגשמה. שאיפות זה חלומות שניתן לראות את דרכי ההגשמה שלהם.

אז למה את מגדירה את החלומות שלך כפנטזיות?

כי במשך כל שנות היותי בוגרת נהגתי לחלום הרבה מאוד חלומות. זו הייתה בריחה עבורי מהמציאות שלא נהניתי ממנה אף פעם. חלמתי על כוכבי קולנוע בינלאומיים שאני פוגשת באקראי בדיזנגוף, והם נושאים אותי על כפיים, חלמתי על זכיות אסטרונומיות בלוטו, ועל כל מיני שטויות. חלמתי על הבית שאני רוצה שיהיה לי, ועל חדר הספריה/ העבודה שלי. חלמתי. שום דבר מזה לא הגשמתי. אפילו לא רישיון לאופנוע.

אפילו לא רישיון לאופנוע??

או טיס, או צלילה. חלמתי. אז מה? לא הייתי מסוגלת לצאת מהאין-אונות שלי על מנת להגשים את החלום.

ומה עכשיו את רוצה?

עדיין לא יודעת מה באמת אני רוצה. אבל מבינה שככה אני לא יכולה להמשיך. לפני כשנתיים הבנתי שאני ממלאה תפקיד כמעט זהה לתפקיד שעשיתי לפני יותר מעשרים שנה, לפני שיצאתי ללימודים באוניברסיטה. זה היה שוק עבורי שגרם לי לחשוב על הדרך שאותה עשיתי מאז. הרגשתי שכל החיים שלי היו בלופ, והגעתי לאותה נקודה על מנת לתקן משהו שעשיתי לא נכו אז.

ומה תוצאות החשיבה הזו?

אין תוצאות סופיות. זו מעין בחירה של שתי אפשרויות הניתנות לי. את הלימודים דאז באוניברסיטה לא השלמתי אז. ניסיתי שוב לפני כמה שנים, אבל עדיין, קו הסיום הבנאלי הזה שכמעט כל אדם חסר דעת בימינו מסוגל להגיע אליו – דווקא את זה אני לא מצליחה לעשות, אולי משום מחסומים נפשיים, אולי משום השיממון האוחז בי, למחשבה, אולי משום חוסר התוחלת. זו דרך אחת שאי יכולה לנקוט בה, ניסיתי, והבנתי שאין בה תועלת מבחינתי, וזו תהיה טעות להמשיך לנסות. 

והאפשרות השנייה?

לצאת לדרך חדשה, לדרך שאני לא יודעת מה יהיה בסופה, שלכאורה נראית חסרת תועלת, ולא מחוברת למציאות היומיומית שלי.

כלומר?

לבחור ללמוד משהו שלא קשור לדרך שעליה חונכתי בבית. היינו כניסה למוסד לימודי ממוסד ומוכר. ללמוד תחום שאין לו קשר ישיר עם שום דבר שעסקתי בו לפרנסתי עד כה, ולראות מה ילד יום. בינתיים תחום הלימודים הזה, נראה מסקרן גם בתור דרך אישית. מפחיד ומושך כאחד, אבל אולי בסופו או במהלכו של תהליך הלמידה הזה, אוכל להשתמש בכלים שקיבלתי על מנת להתפתח מבחינה קרייריסטית וכלכלית ולא רק מבחינת התפתחות אישית.

וזה מחזיר אותנו לנושא של התעסוקה העצמאית.

כן, כרגע, אני שכירה במקום שאני מתעבת אותו, את אופן ההתנהלות שלו, את מדיניות החברה ואת האנשים עצמם שעובדים שם. זה דבר שפוגע בי מבחינה בריאותית. כבר לפני אלף שנים הרמב"ם אמר כי גוף ונפש מחוברים יחדיו.

את מתכוונת להישאר במקום הזה עד שתסיימי את לימודייך?

לא. אני רוצה לעזוב, לנוח מעט חודשים בבית, לעבור מספר טיפולים שהומלצו לי, לחזור מעט לכושר ספורטיבי, שחיה (שנזנחה לא פעם ולא פעמיים), טאי צ'י, ואז לחפש עבודה בסגנון אחר. משהו שהפעם לשם שינוי לא כרוך בהרבה שעות מחשב. הגיע הזמן, הן בבית והן בעבודה, לעזוב את המחשב ולעבור לעבוד ולחיות בצורה קצת אחרת.

אני מבינה מצורת ההתנסחות שלך שאת נזהרת מלנקוב בכוונות ממשיות.

כן, את יודעת, החיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנו מתכננים תכניות.

אבל בכל זאת- עדיין לא ענית על שאלתי הראשונה.

אה, האם חשבתי פעם להיות עצמאית....כן (אני מחייכת), עכשיו אני חושבת.  

***

נשים עושות זאת למען עצמן 

זה לא שאני" לא מספיק טובה"

זה פשוט שאני מספקת יותר משהתבקשתי,

כמו תמיד, כמו תמיד,

delivering more than i should have....