וכמה אימה מעוררת בי המחשבה על שינוי.

כמו ילדה קטנה שמפחדת לצאת מהקווים, מחושבת עד כאב, שוקלת כל צעד, כל מילה, כל חיוך.

פעם תומר אמר לי שלא משנה מה יקרה או מה אני אעשה, הוא יאהב אותי לנצח,

אבל אני בתגובה רק צחקקתי ואמרתי שהוא נאיבי, כי הוא יאהב אותי רק בזכות מה שיקרה ומה שאני אעשה.

וכשהמסכה זה כל מה שיש לך, מה יותר טבעי מלחיות בפחד תמידי שהיא תסדק?