התגעגעתי. למוזיקה, לאנשים, לאווירה,

ללצחוק על ילדות אימו בלתי חוקיות בעליל ולהקיא בשירותים של המועדון אחרי בקבוק וודקה זולה.

ואולי שום דבר לא יהיה כמו שהוא היה, ואולי זה בכלל לא משנה.

מעבר לזה, פגשתי בחור נחמד מאוד בשם עידו, ידיד של חברה של לנה,

וזה המקום לציין שאני באמת לא מצליחה להזכר בפעם האחרונה שבה עד כדי כך התלהבתי ממראה חיצוני של מישהו,

בדר"כ מה שאני נמשכת אליו זה אישיות כובשת, לא יותר.

(אני דיי בטוחה שאני בין הבחורות היחידות שאומרות את המשפט הזה בכנות מוחלטת )

יצא לי לדבר איתו היום בטלפון 10 שעות, ברצף.

וכמו תמיד, אני כל כך מפחדת להעביר בראשי את המחשבה הזו.

לא בכלל עין הרע, אלא בגלל פחד מפיתוח ציפיות. זה מעולם לא נגמר טוב, זה לעולם לא יגמר טוב.

השבוע ככל הנראה אני אמורה לפגוש אותו, ועד אז אני אשמור את שפתיי חתומות.

שבוע טוב, אולגה.