לפני כשבועיים התפרסמה ב-7 ימים כתבה בשם "אין קליטה", שמדברת על הפשיעה בקרב בני נוער שעלו מברית המועצות ואתיופיה. אומרים שאין חכם כבעל ניסיון, ובגלל שמי כמוני מסכימה עם זה, החלטתי לפתוח בסיפור קצר.

בגיל 13, בסה"כ שנתיים לאחר שעליתי לארץ, החליטו להכניס אותי למוסד לעבריינים צעירים.

אני לא אפרט יותר מידי (מחשש שיזהו אותי, באותה תקופה זה היה סיפור דיי מפורסם) ואסתפק בלהגיד שההאשמות העיקריות נגדי היו תקיפה, השחטת רכוש פרטי ואיום.

לאחר מס' חקירות גזר הדין היה ברור - לנערה יש התנהגות עבריינית מובהקת וצריך להעביר אותה באופן מיידי למוסד,

שם היא תוכל לקבל טיפול הולם ואת תחליף המשפחה והבית שאין לה.

עד כאן הכל מוצדק והוגן, חוץ מהפרט הקטן שכולם דאגו לטאטא מתחת לשטיח, בכל אותם מעשים היו מעורבים 4 קטינים ילדי הארץ,

שמהם המשטרה התעלמה באופן מוחלט, למרות שחלקם בסיפור היה שווה לשלי.

האם דרך הדוגמא הזאת אני מנסה לטעון שהכל זה בעצם קונספירציה אחת גדולה נגד ציבור העולים? לא.

האם דרך הדוגמא הזאת אני מנסה לטעון שהנתונים שמופיעים באותיות מודגשות בכל פינה מפוברקים? לא, מעולם לא פיקפקתי באמינותם.

אני טוענת שכשמדובר בעולים, כולם עטים על הסיפור כמו להקת נשרים מורעבים, ממהרים לקרוע חתיכות בשר רקובות מהעצמות ולצעוק "קשיי קליטה! עוני! משפחות הרוסות! ניכור!!!" ושאר מונחים בומבסטיים,

בעוד שכשמדובר בישראלים, החברה רק נאנחת בשקט וממלמלת "טוב נוו, Boys will be boys...".

(מתוך "אין קליטה"):

"האסירים הרוסים מתאפיינים בעבירות אלימות ומוסר,

בעיקר על רקע הזנחה קשה מאוד ומצוקה.

הם מגיעים ממשפחות הרוסות עם חסכים רגשיים,

ולעתים מהווים דור שני ושלישי לעבריינות."

עכשיו בוודאי יקומו כמה חכמולוגים ויגידו "למה את מעבירה על זה ביקורת, הרי את בעצמך הואשמת בעבירות אלימות ומוסר על רקע הזנחה קשה ומצוקה, והגעת ממשפחה הרוסה עם חסכים רגשיים!",

וכאן בדיוק הנקודה. אני לא מבקרת את המילים עצמן, אלא את הקונספט של הכתבה כולה,

כי ברור לכולם שאותו עיתונאי לא היה מעיז להגיש את אותה כתבה בדיוק אם היה מדובר בה על עדות המזרח.

והנה אני כותבת לכם, חלק מ-37.7 אחוזי תיקי הסמים שנפתחו ב-2006 לעולים צעירים,

חלק מ-36.9 אחוזי הקטינים העולים שנחדשו בשנת 2006 בביצוע עבירות פליליות,

חלק מ-22 אחוזי העולים שנשרו מבית הספר,

חלק ממי יודע כמה אחוזי עולים שחיים בשכונות מצוקה ומוכרים היטב למשרדי הרווחה.

וכל מה שאני מבקשת הוא שיווין. אתם רוצים לכתוב על הפשיעה בקרב קטינים? בהצלחה.

אתם רוצים להעלות את המודעות בנוגע לנוער שוליים? קדימה, אני בעד. אבל אני רוצה שיווין, אני רוצה לפתוח את העיתון בבוקר ולראות 6 עמודים על משפחותיהם של בני נוער מרוקאים, בנוסף לראיונות עם עובדות סוציאליות שיעידו על כך שהם סובלים מחסכים רגשיים קשים, ואכזריים מאוד מחוץ לכלא.

אולגה, לא עוד אחוז בסטטיסטיקה.