הייתי רוצה לגור בדירה בה יש מרפסת. ושאור הבוקר מעיר אותי בעדינות ומזכיר כל יום מחדש על ההזדמנויות האינסופיות שקיימות בעולם. כן, הייתי רוצה להיות אופטימית. והייתי רוצה להתעורר לצד מישהו שאהיה איתו רגועה. אולי. עוד לא  החלטתי מי.

הייתי רוצה לאהוב את עצמי, להנות מהעשיה שלי ולהיות מרוגשת לקראתה. להיות עטופה בחברים, מכרים ומשפחה.

אבל, כשאני מסתכלת על החיים בצורה מפוקחת, אני מגיעה למסקנה המערערת שאין לי חלום. אני הייתי יכולה להיות כזו וכזו, להתאדר בהישגים, בנראות, בידע, אבל בסופו של דבר אלה חלקיקים שממלאים רק כמעט – ובסופו של דבר נשאר ריק, שאני חושבת מדי פעם שאפשרי פשוט לקבל את המועקה הזו.  אני חושבת על זה שלאדם צדדים שונים שנראים מזויות שונות, בסיטואציות, תפקידים ובקשרים שונים. אלה מתאספים לכדי האישיות והתפיסה של עצמו, אבל שמעבר – בין כל השקופיות, מי שמתמרן הוא רק מי שמתמרן ולא בעל תפקיד אחר או משמעות. אין גרעין אחר, מלבד זה שמקבל החלטות. החלטות שרירותיות לחלוטין.

ומה שאני עושה כיום, ההחלטות שאני מקבלת. האם אני שלמה איתן? מה מפריע לי בהן, מה השיקולים שלי?

אני חיה בתחושה של "אחר-כך", של דחיינות עמוקה של כל מה שטוב עבורי. אני משקיעה מאמצים גדולים להכנה, אגירה, ותכנון; כשלמעשה תמיד יש משהו שדוחק, והדבר לו התכוננתי לא מגיע.
אני חושבת שלמדתי על הדחיינות מההורים שלי, שחיו לפחות בשנות התבגרותי, בהשקעה לעתיד. היה מעט מאוד הנאה, מנוחה, ועונג – אלא רגעים קטנים של רוגע כהקלה מפני אסון שלא מגיע. אני לא יודעת מה פשר האסון, האסון האמיתי היה בדיעבד אורח החיים הזה, שממנו למדתי. שממנו אחי ברח כל עוד נפשו בו לקצה השני של העולם. אין די הכנות עבור הלא נודע. וזה בדיוק מה שהתכוננו אליו. המילה "בדיוק" היא אירונית בהקשר הזה, שכן לא היה משהו שהיה בטוח, מלבד החוקים הנוקשים של העבודה המאומצת; כל מה שצריך היה ברור.

אני חושבת לא רק על זה, אלא על המחיר הכבד ששולם והוא של העלבון המכאיב, המכריע ארצה, ששורף את הבשר החי. חוסר האונים, תחושת הנחיתות, המוגבלות, ההשפלה. כל אלה התאספו וחיו בסלון ובפינות החדרים, שהיו מוארים כראוי, אבל לא הגיעו למה שמוחבא ולמה שלא מדובר. לא מדובר מכמה סיבות: השחיקה, הייאוש שמה כבר יש לומר, מה כבר יש לעשות, הקבלה וההכרעה של הנסיבות על הגב שלנו. העייפות עצמה ומחסור הזמן, העשייה המתמדת וכל אותם רגעי נחת בהם ניתן היה לשכוח – נוצלו לשם כך. ולבסוף, הפער הבין-דורי, הבין-שעתי, הבין-שפתי. עד כאן, דיברתי על הנסיבות. הנסיבות בגינן נוצר המצב שנוצר. אפילו בכתיבה זו האחריות מושלכת החוצה, טוב – בהחלט יש לה חלק במתרחש.
אבל, אני לא מסירה אחריות ממה שקרה אח"כ, על האלימות, ההזנחה, הכאב הנורא שאי אפשר היה לשחרר. היעדר המשאבים דווקא, היעדר התכנון החכם. היעדר לקיחת האחריות. שכיום גובה אשמה רבה אני מאמינה.