אבל רק בנקודות, אחרת אני אתרגז מדי. אז אני אמנע מפירוט והרחבה, ואתם מוזמנים לקרוא בין השורות.

 

1. מסתבר שכל מה שהיה צריך כדי למוטט לגמרי את המשפחה הוא תאונה אחת קטנה. אז מה היה לנו פה? תחושת אשמה קולקטיבית ומטומטמת, אמא שמצד אחד מתייסרת מהסיטואציה החריגה שבה היא נאלצת להיתמך ולבקש עזרה, ומצד שני, וזה החמור יותר, כל כך רעבה לתשומת לב ששום דבר לא מספיק לה. סבתא ששקועה באלצהיימר כל כך עמוק, שבכל שיחה צריך לספר לה מחדש מה קרה לבת שלה, וזה רק גורם לה לעוד יותר עינויים והלקאה עצמית. אחים שעושים המון, אבל זה כל כך לא מספיק לאמא, שהם הופכים לאנטיפטים נַבחנים, בעיתוי הכי גרוע. אחות של אמא שבטוחה שכל זה נעשה נגדה וגוזל ממנה, ובמצבה אני לא מאשימה אותה. ועוד דמויות ודמויות משנה, כולם תורמים את חלקם למהומה, ולא מפסיקים לשמוע בכי, צעקות והטחת עלבונות, וטלי אחת שמנסה לטאטא ולסדר במקום ולהחביא ולהיות בסדר.

 

2. כל הזמן היא דורשת קשב אינסופי. חסר לי אם אני לא אהיה כל הזמן עם האצבע על הדופק.

נמש הפילה פירור על הרצפה, קטנטן. עברתי ולא ראיתי. היא בחנה אותי כל הזמן, בדריכות. כששמה לב שלא ראיתי (לצערה? לשמחתה?) התחילה לבכות בעלבון. לא הייתי קשובה מספיק. שום תשומת לב כאן לא מספקת ולא משביעה. הרעב הוא אינסופי.

אחי הקטן, שלוש שעות לפני הבגרות במתמטיקה, שקוע במחשבות ליד הכיור. היא מבקשת שיערוך את השולחן לצהריים, מנחה מה צריך להוציא מהמקרר. הוא תפוס במחשבותיו, ושואל "מה אמרת?" ומבקש שתחזור, בתמימות, אבל מאוחר מדי, העלבון כבר חלחל ומחשבות כפייתיות על פחד שמתגשם ועל חוסר אהבה כלפיה כבר תופסות תאוצה. היא מתפרצת בבכי, מאשימה אותו, בורחת מהמטבח. נשכחה הבגרות במתמטיקה, נשכח העולם הפרטי, יש רק אמא בעולם. לא, לא רק. יש גם ילדים שלעולם לא יהיו טובים מספיק.

 

3. אני קורסת תחת הנטל הכלכלי. האוניברסיטה לא מצליחה לעזור לי לגמור את החודש. אני הולכת לראיון עבודה, שתהיה השלמת הכנסה בקיץ, למרות שאני עובדת קשה אין לי הרבה ברירה. אני הולכת לעבוד בגלידריה בבוגרשוב.

כשאני מתקשרת לספר לאמא שסוף סוף אני אצליח לנשום קצת מבחינת פרנסה, היא תוקפת אותי. השד הרוסי והאליטיסטי שבה תוקף אותי. את מלמדת באוניברסיטה. היית יכולה ללכת לעוד כמה ראיונות ואז היית מוצאת משהו שיהלום את הכישורים שלך. אז עכשיו אני גם עצלנית, הבנתי. בשלב הזה נמאס לי ואני יורה לה שאין לי הרבה ברירה. אבל המשפט שהיא אמרה מצליח לחלחל, ואני שומעת בקול רם את מה שחששתי להודות בו ביני לבין עצמי, שאני נבוכה ומתביישת. אבל אני רוצה! אני רוצה עבודה שיש בה חדווה, עבודה טפשית של בני עשרים ומשהו, עבודה עם גלידה. ובכל זאת, המשפט הזה, כמה עלבון והשפלה יש בו.

 

4. רציתי לכתוב כאן רשמים מהסרט הנהדר שראיתי אתמול (כל כך מתאים עכשיו) "להרגיש בבית", שהשאיר עלי רושם עצום של התפעמות. אבל למען האמת אני עייפה מאוד ואכולת רגשי אשם על היותי בת-לא-מספיק-טובה (לדעתי זה היה אמור להיות הספר האחרון של ויניקוט, אבל הוא לא הספיק, אולי מישהו מהפסיכולוגים בקהל ירים את הכפפה?). אז בפוסט אחר, ונקווה לחודש שלו ושלם יותר.