טוב, הגיע הזמן לעדכן קצת.

אז נכון שאני עסוקה ולחוצה, מה חדש (וסליחה מכל מי שלא עניתי לו בתגובות, זה מתקשר לאותו עניין), אבל הפעם זה לא זה. מה שקרה הוא שההספק שלי ירד לאפס, והעייפות פשוט שואבת אותי לחוסר מעש טוטאלי. וכשאני אומרת טוטאלי, אני מתכוונת לזה- בהייה מוחלטת, בלי שום יכולת להזיז אצבע. אפילו אם לטרוח למצמץ אני חושבת פעמיים. דיכאון אקראי? סוג של. לא, לא קרה שום דבר, סתם מחסור בויטמין שמחת החיים. יעבור.

ראיתי מרתון מטורף של HEROES, הסדרה החדשה. סדרה מעניינת, כתובה היטב, מאוד לא קונבנציונלית מבחינת ההגדרות המוסריות של טוב ורע. אבל מה שהכי מרתק בה, לטעמי (ואני משתדלת להימנע מספוילרים), הוא האופן שבו הגיבורים, אלה שניחנו בתכונת-על ייחודית, מוצאים זה את זה ונמשכים לקרבה המוזרה ביניהם, כאילו במקרה. זה לכאורה לא קשור לייחודיות הגנטית שלהם- רובם אפילו לא יודעים על הסוד של זה שהתחברו אליו. אבל איזשהו חוט דק ולא מודע מצליח בכל זאת לחבר בין אנשים כל כך שונים, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא הבדידות של שומרי הסוד, שכולם לא לגמרי מאוזנים נפשית ואף אחד מהם לא מצליח למצוא מקום משלו בעולם. החיבורים העדינים האלה מרתקים אותי.

ארבע עבודות יש לי, פלאס חתונה, פלאס נסיון פאתטי לכתיבת תזה. כל אחת מארבע העבודות שלי, בפני עצמה, מרתקת, נהדרת, מספקת אותי באופן שונה. בעיקר אני אוהבת ללמד, הלהט החינוכי כבר מזמן טבוע במערכת החיסון שלי (ואוי, איזו כיתה מקסימה שיש לי בשנה א'). אבל כל הארבע ביחד? אני לא מצטיינת בג'אגלינג הזה. בשנה הבאה הציעו לי להתחיל ללמד בסטודיו של יורם לוינשטיין, ואולי גם בבית צבי. בשנה הבאה אני גם חייבת להקדיש לתזה את מלוא תשומת הלב ולסיים אותה. אני אצטרך להתפטר לפחות משתי עבודות. אן דן דינו. כבר חודשיים אני שוברת על זה את הראש.

ובקרוב יהיה לי טור אישי שבועי בעכבר העיר אונליין, במדור במה, על ענייני תיאטרון. נראה אם המעיין עוד לא יבש. אולי אפילו מותר לי לקוות לפריחה מחודשת.

על מה לעזאזל חשבנו, תגיד לי (אתה יודע מי אתה!), כשלא דאגנו לצילום בחתונה הראשונה? ועוד אני, הפריקית של תיעוד? איך זה קרה?

ועוד קושייה: כשאני חושבת על כך שהחיים שלי הם צל חולף, חסרי כל חשיבות לעולם, וממש לא חשוב מה יקרה לי במהלכם ולא תהיה לכך שום השפעה - זה מוזר שזה ממש משרה עלי הקלה ונחמה דווקא?