הסיגריה של הבוקר

חזרתי וזה לא מרגיש ככה. יש את התחושה הזאת אחרי נסיעה ארוכה, למשל חזרה מטיול שנתי, או לחזור אחרי נסיעה מפרחת באוטובוס מרחובות, תחושה כזאת של הקלה. מתיישבים על הכורסא באנחה ומרגישים איך השרירים מרפים את הלחצים של היום הארוך. לוקחים נשימה עמוקה של ריח ביתי ומלטפים את החלק הקרוע והמוכר במושב הכורסא. מרגישים את הבד הרך מנגיעות וליטופים וממוללים את החוטים בין האצבעות, מתמכרים למגע הזה שמרגיש בדיוק כמו בית.

ישבנו לארוחת ערב, משפחתית; אמא ואבא כרגיל כל אחד בצידו שלו בראש השולחן ואני ואחי בצד הסמוך. האוכל היה תפל והרוח מהחלון כאילו עברה ליידי. הם דיברנו על משהו, לא הקשבתי, פשוט בהיתי בחלל, התנתקתי. ואז היא פשוט העלתה את הנושא, בכזאת קלילות וגם צחקקה. "את בטח מתגעגעת אליו נכון?" והמשיכה בצחוק הצורם שלה.

בחיי שיכולתי להחטיף לה באותו רגע. "מתגעגעת אליו" חזר המשפט בראשי ופרצופו עלה במחשבותי.

"מה אתה נותן לי?" שאלתי בחיוך שקיוויתי שנראה מושך. הוא קם מהפריז שקראנו לו 'הענקה' והוא אמר בגמגום: "את הלב שלי, את האהבה שלי". הרגשתי את הלב שלי מקפץ כאילו לא מאמין למשעמע אוזניו.

ואפילו אחרי זה, הייתי מופתעת שבא לדבר איתי בערב יומיים אחר כך. התחלנו ללכת ליער, צועדים לאט ואני כמובן משפילה את מבטי, כי ככה אני עם אנשים שבאמת אכפת לי מהם, מפחדת. "אני חושב שאת הכי מוכשרת" הוא אמר, "אני גם חושב שאת מאוד יפה, באמת" הרגשתי שחיוך קטן עולה על שפתיו כשהוא שחרר את המילים לאוויר.

לא הבנתי איך הרגליים שלי זזות כי הרגשתי קפואה כולי, מופתעת לשמוע את המילים האלה. הרגשתי את החמימות מתחילה להתפתח בתוכי, ריגוש ופרפרים ואיך היא התפרצה כשאמרתי בשקט: "אני חושבת שאתה מדהים". תפסתי ביד שלו שבאותו ערב ניצחה את הבנים החזקים ביותר במחנה בהורדת ידיים, היא הייתה עדינה כל כך ורכה. הוא עצמו גבוה ודקיק כל כך שלא האמנתי שהוא מסוגל לשרוד שניה בתחרות. וכשהיד הגדולה שלו אחזה בשלי וקיווצה אותה לרגע הרגשתי שהוא עוטף אותי.

הנשיקה הראשונה, משהו שאף פעם לא שוכחים, אפילו אם זאת לא באמת נשיקה ראשונה, אלא נשיקה ראשונה אם מישהו מסויים. החדר היה חשוך כולו, חוץ מהצמידים המנצנצים של פאולינה לא ראינו דבר. כולם ישבו שם בשקט, אני על כסא ליד לורס והוא איפשהו על הרצפה. ולפי הסימן כולם התחילו לשיר בשקט. בעדינות התחלתי לזוז לכיוונו ולפתע יד משכה אותי לרצפה; הייתי לידו והוא אחז ביידי. זמזמנו את השיר בשקט והרגשתי את הנשימות שלו עולות במעלה צווארי עד שנעצרו ליד לחיי. נישקתי אותו נשיקה קטנה וקצרה, בכל זאת, עוד שלושה עשר אנשים היו איתנו בחדר החשוך. אבל השפתיים שלו היו רכות כמו מגע ידיו ולמטפות כמו רוח של ים אז נישקתי אותו שוב.

זה היה היום האחרון, בכיתי כבר כמה פעמים והיינו כולנו במגעל מתכוננים להופעה. כל אחד התבקש לתת מתנה דמיונית לחבר בקבוצה. אחרי השבועיים האלה במחנה הרגשתי שאני לא צריכה לקבל שום דבר, שאבתי מהם כל כך הרבה. מרפק שננעץ בצלעותי בחוזקה העיר אותי  מההירהורים והפנה את תשומת ליבי אליו, שקם עכשיו ממקומו. הוא שלח יד לכיס ואז לפני כרע ברך, ופתח קופסה.

"כן אני מתגעגעת אליו!" עניתי לאמי כשעוד שניה גרוני נחנק ונאטם.

"אל תקחי את זה כל כך ברצינות, אני סתם צוחקת איתך" אמרה כשראתה את המבט רושף הברקים שלי לכיוונה.

פיניתי את הצלחת בשקט וטופפתי במורד המדרגות חדרי. הדלקתי את המאוורר והתיישבתי בדיוק מולו, הוא נפנף את החולצה הענקית שלבשתי ושיחק עם קצוות שיערי.

עמדנו ליד האוטובוס, שמונה ילדים עם מזוודות ועוד כשלושים עם ממחטות ביד. היה קר ומבול בדיוק סיים לטפטף עלינו. עזרו לי לדחוס את המזוודה וחיבקתי את החברים. הם אחזו בידיי ונשקו לי, חיבקו וליטפו אותי. הוא לא היה שם, אלוהים עדי שאם הייתי יכולה הייתי רצה ודופקת על דלת חדרו עד שהיא הייתה נופלת. עלינו לאט על האוטובוס מנפנפים לכולם, נאנחתי והתיישבתי, רק רוצה להתכרבל. "תעצרו את האוטובוס!" מישהי צעקה, הלב שלי החסיר לפחות שתי פעימות כשבראשי הלמה המחשבה שאולי זה הוא, ממהר לכאן. אדם, דפק על דלת האוטובוס עד שהנהג פתח אותה ואיפשר לכולנו לחבק אותו. וככה עזבתי את מחנה התיאטרון ברוסיה, עם הזכרון של החברים החדשים שלי מנופפים לי ובוכים ומישהו אחד חסר, ליד לונה ומריה בדיוק היה מקום לעוד מישהו אחד שלא הגיע.

Shane