אזהרה מראש- הפוסט הזה נכתב חלקים חלקים במשך המון זמן, זה בעצם קובץ של כל מני קטעים שחיברתי אותם לקטע אחד ארוך ואני מפרסמת אותו פשוט כי יש לי חצי דקה גישה למחשב. תהנו:]
-
היום החמישי בטירונות, הבסיס מתחיל להרגיש קצת קצת (אבל ממש קצת) כמו בית.
פתאום יש לך אהבה קטנה למגורים, אתה כבר יודע איזו ברזיה קרה יותר, ואיל אפשר לדאוג שתשב עם חברים שלך למרות שאתה חלק מפלוגה שלמה שנכנסת.
אחרי שאתמול שהרפסרית נכנסה ואיתה העונשים הפיזיים עלתה הרמה של המשמעת מאוד, מה זה מאוד? מטורף.
איכשהו אני תמיד מתחילה רע, כשהכרנו את המפקדת שרתי מאחוריה בטורים, במסדר בוקר הראשון של הרס״פ דפקתי נפקדות. (התבלבלתי בזמנים עם צוותים אחרים ורצתי לבית כנסת במקום למסדר)
אם כבר מדברים על בית כנסת, מדהים איך עשרים דקות שפעם היו נראות לי הדבר הכי קונפורמיסטי שיש הן פתאום עשרים דקות מטורפות ומגבינות של מחשבה - מחשבה אמיתית וכנה על עצמך ועל העולם ועל הל, מדהים! , המורה שלי באולפנה לא הייתה מאמינה! שירה הדס רצה כל בוקר לבית כנסת (מה זה רצה? עשרים שניות היית שם) כדי לא לפספס דקה מהתפילה.
אתמול נתנו לנו מיימיות והתחילו להיות נאצים איתן, המיימיה חייבת להיות מונחת בכל מסדר בצורה מסוימת, היא חייבת להיות מלאה עד הקצה בערך עשר פעמים ביום, והכי גרוע- מי ששוכח אותה הוא ׳מפקיר מיימיה׳ ומקבל עונשים. יותר גרוע- בגלל שכל המיימיות דומות בנות שנשברה להן המיימיה או איבדו אותה ולא רוצות לקבל נזיפה או מט״ש גונבות לאחרות. מה שווה כל הצוות אם גונבים ציוד?!! אם המיימיה נשברה לא יכוסו עלייך, תגידי וימצאו לך פיתרון! אם איבדת אותה תשלמי כמו שאת צריכה: מה זה לגנוב?! מחברות מהחדר שלך???? מהצוות שלך?!! והרי הבנות האלה מודעות כמה זה חמור שאין ליוד, אז איך הן מרשות לעצמו?
כמו ו שהמיומנות הן לא הקטע, הן היו רק הכנה לדבר האמיתי- הנשק. שיש לי כמובן חוקים הרבה יותר נוקשים ומשמעת הרבה הרבה יותר נוקשה (רק אולי יש פחות אנשים בבסיס שירצו לגנוב אותו)
הנשק כבד ומפחיד והסבירו חנו אלפי פעמים עם כל הסכנות שיש בו, מסיבה טובה.
כבר בתחילת הדעת ט״ש אחת הבנות בצוות שלי חשבה שהיא איבדה אותו, למזלי (ולמזלה בעיקר) היית שם, תפסתי אותה ואמרתי לה שלא תגיד כלום לאף אחת, ושנחפש אותו מהר בלי דמעות, מצאנו אותו בחדר שלה על השולחן מונח עם נשק של מישהי אחרת. היא חשבה שהיא מתה (ובצדק!)
אותו דבר קרה לחברה אחרת.
מה הן לא מבינת שלא משאירים את הנשק בחדר? מה, לא הסבירו להן שאסור להשאיר נשק עם חברה?
מילא זה שהם מוכנות לקחת הימור על זה שיאשימו אותן בהפקרת נשק (אללה יסטור) אבל בשביל המצב הנפשי שלהן, לא חבל?
בקיצור אני חננה, צמודה לנשק ולא עוזבת. יש לי מספיק עבירות גם ככה.
כל ערב יש מסדר דיווחים, כל אחת ניגשת למפקדת ומדווחת על כל העבירות שהיא עשתה באותו יום, מצופה מכל אחת שתדווח על הכל ואת כל האמת. המון עניין של אמון.
היום הייתי צריכה לדווח על הפקרת מיימיה, נפקדות ממסדר ואיחור לשיעור.
מחר אני מתכננת לא לדווח על כלום- בלי עבירות בכלל! אין סיבה!
אם עושים שטויות אז שיענישו אותי במקום, לא רוצה לחכות במתח עד המסדר כדי לדעת מה יהיה!
חשבנו שבטירונות תהיה קייטנה, היא לא, היום במדס רצתי כמו שלא רצתי בחיים (ועוד יותר עם הרפסר, פשוט ברחנו על נפשינו והסתדרנו בחמישיות, טורים חתים ואם היא הייתה מבקשת גם בכוכב מדוגם על ראש הברוש)
מעניין מאוד.
-
בסוף הטירונות הבנתי פתאום שהצוות שלנמו היה מאוד מיוחד. איזה מקום מדהים עם חברות כל-כך טובות ותומכות, מי היה יכול לדמיין שככה אני אתחבר לאנשים תוך שנייה וחצי? שבוע הבא מתחיל הקורס ואני סופר-מגה-אקסטרים מתרגשת.
ביום האחרון הרס"פ השאירה אוטתנו לנקות גם את המגורים מהשניים, זה היה כל-כך מייאש. כולנו רצינו רק לעוף משם והיא תיזזה אותנו למעלה ולמטה לנקות עוד ועוד.
אין שנייה אחת לנשום בין מבחן למבחן, צריך רק להתרכז כל הזמן שלא להכשל.
קשה לי לתאר עד כמה כל מה שלומדים מעניין, ועד כמה אני מצטערת שאני לא כמו כמה מהאנשים אצלנו שהם פשוט אנציקלופדיות, הלוואי והיה לי יותר ידע.
חפצים חפצים חפצים, מטלות מטלות מטלות. בין הירוק זית לעוד מבחן אני מנסה לדחוף דברים שמשמחים אותי.
מה משמח אותי? משמחים אותי שוקולד וסושי, ושיחה עם חבר או חברה טובה, ולהצליח במבחן. משמחת אותי חזיה מיוחדת (קניתי אחת עם ציור של חיות סוואנה מבחוץ והדפס מנומר מבפנים, זה מכוער נורא אבל היא הצחיקה אותי כל-כך) ומשמח אותי תיק גב עם ינשופי שקניתי.
במיוחד משמח אותי הקלמר החמוד הזה עם פאקינג רקון עליו, יש לו אפילו זנב קטן שאני יכולה ללטף כל השיעור! הוא פרוותי ומושי (ואני חייבת לציין שקיבלתי אותו לפני די הרבה זמן מחברת ניקי לפתיחת שנת הלימודים מה שהופך אותו לעוד יותר כיפי) קיבלתי גם יומן ממש חמוד עם הכבשה דולי ונתתי אותו לאחותי, שגם היא תהנה.
-
הרבה חברים לא מבינים שבקורס הדבר היחיד שיש לך זמן אליו זה לעשות את המטלות שלך (בקושי) ולנשום (מדי פעם) ובוחרים להעלב מכך שאני לא מספיק בקשר איתם.
חבל שזה ככה, יש אנשים שציפיתי מהם ליותר בגרות. מצד שני אני כן לוקחת את זה לתשומת ליבי, אולי אני נאפילו אתחיל לעבוד קצת על היחסי אנוש שלי (שיש הטוענים שהם רעים, אני לא חושבת כך אבל חשבון נפש- ועוד לקראת ראש השנה זה חשוב)
-
נעשה חשבון נפש קצר? יאללה.
הייתה שנה מעניינת, שנה הבאה תהיה קשה, מקווה שתהיה טובה יותר ושאגיע למקומות שני שואפת אליהם, זה כנראה לא יקרה אם אני אמשיך לכתוב בבלוג שלי כל לילה במקום לעבוד כל הלילה.
אני חייבת לחזור לעבוד על מליון דברים שנשארו לי, חלקם למחר וחלקם לשבוע הקרוב בכלל.
אני יודעת שכמעט לא כתבתי על הקורס, מתנצלת על כך- יש בקורס כל מני חוויות לא קלות וגם חוויות כיפיות אבל הכל מאוד מאוד מאוד מעניין. אז למה אני לא כותבת? אין לי המון זמן ולא המון כח ובעיקר- אין לי מושג מה מותר לכתוב ומה לא. על כן אתם הקוראים תאלצו להשאר עם האספקטים השוליים האלו של החיים שלי- העובדה שיש לי קלמר של רקון לדוגמא.
-
לילה טוב חברים יקרים, אתם מוזמנים לשלוח לי אסמסים של תקווה ואהבה ותפילה להצלחתי ושמחתי, מבטיחה לענות לכם כנ"ל.
שנה טובה, שירה:]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שירה הדס-נקר