השלטים שכתבת נצצו להם בצבעי הקשת בזמן שתלית אותם על הדלתות והחלונות.
לכל אחד היה נוסח שונה, אבל כולם היו משעשעים, כמו שאת תמיד מנסה לעשות. ותאמיני לי,
את באמת תמיד
מנסה לעשות. השאלה היא מתי זה מצליח לך, אבל תמיד יהיו את האנשים האלו,
הצבועים כל כך ש
את שונאת. והם יצחקו בקול רם, למרות שאת יודעת, בטוחה שאת יודעת, כמה שזה יצא לך גרוע.
כתבת בהם שבבקשה, שלא יקיאו. כי זה מגעיל נורא להקיא, בעיקר במסיבות בבית של חברה מאוד טובה שלך. אז שיעשו טובה, ושאם כן, אז שיתפסו להם דלי.

השקעת בכולם.

כשנפתחו בקבוקי הוודקה את היית הראשונה לעמוד בתור. פינלנדיה לא קרה (כי את לא סובלת קפואה, אמרת לכולם) נמזגה לך לגרון בכמויות. אחריה גם קולה דיאט, ואחר כך גם סמירנוף. מה שבא ליד, חוץ מארק. אניס עושה לך בחילה.

ואני חששתי ממך, את יודעת?
בסוף הבנת שלא תצאי מהערב הזה טוב. הקאת בו המון.


בשלטים הנוספים שתלינו בחוץ, אני ואת, כתבת שבבקשה לא לקפוץ מהגג, כי מסכנים מנקי הרחוב שיצטרכו לנקות את הגופה שהתנפצה ואת כל הדם.

ואני חוששת לך, את יודעת?

**

אתם לא שמים לב איך החופש עובר מהר; תראו. מחר ה17. הגאד, דמיט, 17. ואחר כך 18... watch out, here it comes
בעוד 40 וכמה ימים. כיתה י'. אאוץ'.