יום ראשון

בוקר- פצצתי! התחלתי ב10 וחצי, והיה ממש נחמד...

אני אוהבת לקום מאוחר וליסוע לביצפר מאוחר. טוב, אני לא אוהבת ספציפית ליסוע לביצפר, אני סתם אוהבת ליסוע באוטובוסים.

היה שיעור אנגלית מוזר למדי, במהלכו המורה החליטה לדבר על sex-symbols של ימינו...

+ "If I'm going to shoot Jennifer Aniston, would Brad Pitt look at me?" - ציף ציף, המורה לאנגלית, בתהיות קיומיות.

אנחנו קוראים לה ציף ציף, מהסיבה הפשוטה שקוראים לה ציפורה, אבל אסור לנו לקרוא לה ציפי, כי ככה קוראים לה החברים שלה, ואנחנו לא חברים שלה. בסדר, אז מצאנו לה קיצור אחר.

אחרי זה היו לי שעתיים חופשיות בזמן שלשאר היה כימיה.

אלן החליטה שבאות סולידריות היא שוב מבריזה איתי שעתיים. החלטנו להישאר בכיתת הכימיה, המורה שלהם כ"כ מעופפת, שלא הבחינה ב2 תלמידות לא מוכרות לחלוטין.

גם לא הפריעה לה העובדה שרבע שעה אחרי הצלצול החלטנו לקום באמצע שהיא מסבירה משהו, ולהסתובב לנו בכיתה לעבר הדלת (ישבנו בדיוק בצד השני). גם לא ממש הפריע לה כשאלן חזרה אחרי 3 דקות, נכנסה בכיף, ניגשה לשולחן של עדן וליז כדי לקחת, ויצאה לה.

מורה מעופפת לחלוטין!

ליז הביאה לי לשעתיים האלה את הספר השני בטרילוגיית דרקוני דמדומי הסתיו (או איך שזה לא יהיה בעברית, פשוט יש לה את הספרים ברוסית), כדי שאני אחפש איפה בדיוק כתוב שם שהדרקון שקוראים לו סקאי הוא כחול. חיחי, זה היה משעשע לשמוע שיש שם דרקון כחול בשם סקאי, צירוף מקרים, או שלא? ^.~

ירדתי עם אלן לחצר, ואחרי שישבנו שם 2 דקות בערך, נמאס לה וירדנו לקפיטריה כדי לקנות משהו לזלול, ואז עלינו למעלה שוב, כדי לראות את החזרות לטקס של הפולנים (AKA הילדים שנוסעים במשלחת לפולין), אבל היה שם שקט מדי, והם ישבו במעגל עם גיטרות. זה היה מוזר כזה, אז אלן סגרה את הדלת והתחילה לשיר "קומבייה מיי לורד...". החלטנו להיכנס לאיזה כיתה ריקה במסדרון, פשוט כי היה שם מזגן, ובחוץ היה חם רצח.

סתם פטפטנו לנו, ואיכשהו הזמן עבר.

אח"כ היה שיעור תנ"ך. מה שאני אוהבת בשיעור תנ"ך, זה תמיד אפשר למצוא בו דברים הזויים. כך למשל, הגענו למסקנה, שלפי בראשית ברק ב', אלוהים היה סוטה מוחלט! הוא ברא אדם ראשון שהיה זואופיל, דו-מיני, דנדופיל, רודף שמלות, מגלה עריות ועוד כמה שכאלה שאני לא זוכרת כרגע.

אחרי זה- עוד שעה של אזרחות... שיעמום טוטאלי כרגיל...

והבייתה!

אמא שלי אספה אותי, אז גם די חסך לי בדרך חזרה...

בערב היה לי קטע יותר מדי קשה עם אמא.

היא שוב לא מרשה לי ליסוע לתום ליומיים. והיא שוב מתחילה לזיין ת'שכל.

ובין היתר- היא שוב מנסה להוציא ממני מידע.

או ליתר דיוק- מנסה לגרום לי להפתח אליה.

איך מסבירים לבנאדם שאף פעם לא הייתה לך איתו שיחה נפשית נורמלית, שאת לא בדיוק בוטחת בו? במיוחד אם במשך רוב הילדות, כשכבר כן סיפרת לו משהו, הוא החליט שזה יהיה נחמד נורא לשתף עם שאר החברים/משפחה/מכרים?

יום שני

מן הסתם קמתי בבוקר עם חרא של הרגשה.

דיכאון מהול בכעס מהול בעצבים מהול בבאסה פשוטה מהול בלא יודעת מה.

איחרתי רק באיזה 5 דקות, זה לא הכי נחשב, בייחוד כי השיעור עוד לא התחיל. היה שעת חברה... שוב פויה... טוב, זה תמיד פויה.שוב ההרצאה על זה שאנחנו חייבים כרטיסי תלמיד, רק למה בדיוק בא המשפט הבא:

+ "כל אזרח בישראל חייב כרטיס תלמיד!" - המחנכת היום...

יה, רייט... היא הראתה לנו איזה סרט על מלחמת יום כיפור. זה עשה לי כאב ראש וכאב עיניים. לא הסתכלתי כ"כ...

אח"כ שיעור אנגלית. כבר אין לי מה להגיד עליהם. פשוט שכל פעם יש למורה איזה יציאה מוזרה. היציאה היומית הייתה:

+ "I have a bird in the beard" ... הממ... כן... אין מילים. המשפט מדבר בעד עצמו.

אח"כ הייתה הרצאה על מלחמת יום כיפור באולם הכינוסים- מה שאומר ששעת ספרות מתבזבזת, מה שאומר שעה של נומי, או שעה של להתחיל לקרוא "רומח הדרקון". ליז הביאה לי את הספר הראשון של דרקוני דמדומי הסתיו. בינתיים- נורא מעניין! אני אכן הולכת לאהוב את זה. [תודוש לליז!]

אח"כ עוד שעת אנגלית, ושעה ספרות, והבייתה!

עוד מאתמול אני לא מצליחה לתפוס את המורה נהיגה שלי. הוא כל הזמן לא עונה, השארתי לו הודעה בתא קולי... נראה אם הוא יחזור אליי... לא היה לי שיעור כבר די מלא זמן, וזה לא ממש טוב.

התקשרתי גם לתום. הייתי צריכה לדבר איתו. הוא בעבודה, אמר שיתקשר אח"כ... נראה...

אין לי כ"כ כוח לדבר עם אף אחד, ויחד עם זאת אני כן צריכה לדבר עם אנשים. אין לי חשק לראות אף אחד, אבל אני גם צריכה חיבוק גדול.

 כן, אני סותרת את עצמי.

קורה..