| 1/2010
שלא תחשבו שאני כזו פולניה...
שרק מתלוננת.
החודש הזה היה מוצלח עד כה (מינוס מבחן, אבל מי סופר).
והיה לי כיף.
והיו הרבה רגעים של הנאה וחיוכים ואושר צרוף. 
אם תהיו ילדים טובים אני אולי אפילו אספר קצת.
אבל לשם הפרוטוקול, שאני לא אזכור את ינואר בתור חודש עם תלונות, באתי, היה לי כיף ונהניתי מאוד, תודה ששאלתם.
אפילו אכלתי גלידה באמצע החורף. מה יכול להיות רע?
בהצלחה לכל מי שצריך את זה, בתקופת הבחינות!
| |
מסקנת הרגע
אני רוצה חברים חדשים.
עכשיו.
ושאנשים יפסיקו להניח עליי הנחות. לא משנה כמה הגיוניות הן ייראו מהצד. אולי הפעם הייתי רוצה או אומרת לכם משהו אחר?
לפחות תשאלו אותי.
תודה.
>.<
| |
זה הזמן הזה בשנה...
שבו מצד אחד מתחשק לי לקפצץ מאושר ומצד שני לבעוט בכל מה שמסביב.
לחץ לחץ לחץ.
ולא מעט דברים טובים.
נגיד, (טפו טפו טפו) יש עם מי לעשות פרויקט, ונרשמתי לסדנת צילום ופלדנקרייז שרציתי, אבל יחד עם זאת יש לי מערכת שמגלמת בתוכה את כל קורסי הרשע (כולם, אני לא צוחקת) של הפקולטה מהם אני חייבת להיפטר בסמסטר הבא.
והתחלנו כבר עם השיפוצים והולך (טפו טפו טפו) לא רע, אבל זה כולל להיחנק כל בוקר מריח הסיגריות ולקום מוקדם מדי בגלל הרעש.
והצלחתי איכשהו עם פליטת פה קטנה וחסרת חשיבות להעליב את ה+1, אבל גם השלמנו והעברנו יום נפלא אח"כ.
ויש לי גרביונים חדשים ומוי סקסיים, רק שאין לי הזדמנות לנסות אותם בקרוב.
ועוד שבוע וחצי מבחנים (כשמחר כבר יש מבחן בספרדית ומחרתיים בחינה בע"פ בענ"ת >.<).
אז מצד אחד כ"כ בא לי להנות מכל הדברים הקטנים והגדולים הטובים שקורים, ומצד שני, הצילו!
| |
 ההנאות הקטנות של החיים
[not.]
לחזור הבייתה אחרי יום סופר ארוך עם מעבדה מוקדם מדי, שיעורים רצופים, ש"ב, ישיבה בעבודה, עבודה, הגשה ברגע האחרון ב-10 בלילה ואוטובוס שהחזיר אותי הביתה רק ב10:45 עם הרבה כאב ראש,
ואז ממשפט קטן ולא קשור לקבל מאימא ים של צעקות וטענות על איך ולמה אני לא בסדר.
שונאת, פשוט שונאת אנשים ששומרים הכל בטן ואז מוציאים עליך דברים לא קשורים לגמרי. >.<
די, אנחנו לא ילדים קטנים כבר, אפשר לדבר בצורה נורמלית.
ואני רק רציתי להתקלח ולישון, יופי באמת.
| |
1.1.2010
אימרה רוסית מסורתית אומרת שאיך שתפגשו את השנה החדשה, ככה היא גם תהיה.
בינינו, אני מקווה ש-2010 תחביא בתוכה קצת יותר שמחה והתלהבות מהחיים, ולכל הפחות תהיה קצת פחות משמינה. 
מה שכן, אם היא תכלול הרבה טרי פראצ'ט (ראינו סרט) וקצב דומה של מזיגת בייליס (מי היה מאמין אבל מצאנו אלכוהול שצ'ירי אוהבת), אני עוד עלולה לשרוד אותה. :)
שתהיה לכולם שנה נפלאה, מאושרת ומלאת כל טוב!
ממש במקרה, ולא בהכרח מטאפורית, בינתיים זו גם שנה של פתיחת דפים חדשים. או לכל הפחות זריקה לפח של הישנים.
רק היום יצא לי לזרוק כמה קרטונים של נייר "מיותר" ובמהלך השבועיים האחרונים יצא לי למיין לא מעט קלסרים וערימות דפים שנשמרו עם הזמן מסיבות של נוסטלגיה נטו. כבר הספקתי לשכוח, אבל פעם היה לי עם מי להתכתב בשיעורים, וציירו לי במחברת, והיה לי כתב עגול יפה ומסודר, בעיקר באנגלית. וזה נשמע מופרך אבל אפילו היו לי ציונים מעולים בפיזיקה ומתמטיקה. וגם בספרות והבעה. בחיי, היו שם סמיילים שהמורה ציירה (את הערימה הספציפית הזו עוד לא זרקתי ממש, הבטחתי לעצמי לצלם ואז לזרוק). ומצחיק שלא זכרתי בכלל, אבל מושגים כמו ספקטרום וזרם חילופין עוד למדנו בתיכון (אז למה זה נראה לי כ"כ מוזר בתורת המעגלים לפני שנתיים?) וידעתי לא עד כדי כך רע HTML ושפת C, ופחדתי מתכנות רק מכיתה י"א, ובי"ב רק כי המורה הביאה אז מבחנים מהטכניון (wtf) שהיו קשים יותר מהבגרות.
והיו שיעורים מעניינים בתנ"ך על בריאת העולם ומיתוסים שונים, ונזכרתי שאחרי כל שיעורי הספרות ההם הבטחתי לעצמי לקרוא יותר עגנון (ועדיין לא קיימתי) ולכתוב יותר (עוד יותר לא קיימתי)...
וסידרתי גם את ערימת התוים. רובם היו בתוך ניילונים אחד-אחד. ונזכרתי איך המורה הייתה לוקחת טוש (של לוח מחיק) או עטים ומקשקשת לי בעיגולים גדולים על כל התיבות שהייתי טועה בהן כדי שאני אזכור איפה טעיתי קודם, ועל חלק מהדפים העיגולים עדיין לא ירדו ונחקקו עם הזמן. ונזכרתי בריכוז שזה דרש, בהתמדה, בקשיים בדרך. בשיעורים שבהם פישלתי יותר, ובאלו שהם הצלחתי יותר. ובאיזה כיף היה לסיים ללמוד יצירה ולהצליח לנגן אותה מהתחלה עד הסוף ללא טעויות, ואפילו להשקיע את הנשמה. ועכשיו התוים לא בתוך הניילונים ובערימה משלהם, שלא אזרוק. ואיתם מצאתי מחברת שבה היא הייתה רושמת הערות כדי שלא אשכח, כשעוד הייתי די קטנה. וכשכמעט הייתי מסיימת ללמוד משהו, היא הייתה רושמת את שם היצירה וליד זה מציירת לב ריק, כדי שאני אדע שבפעם הבאה זה צריך להיות מוכן. בחלק מהלבבות היה כתוב 100. המספר הזה שמגיל צעיר לימדו אותי לשאוף אליו, וכפי שמסתמן כנראה סיימתי את המכסה שהוקצבה לי לגלגול הזה. ואז נזכרתי שהייתי קצת ילדה רעה לפני כמה זמן וחיטטתי אצל ה+1 במדף עם מעין יומנים שגם בהם המורה שלו למוזיקה רשם הערות בשיעורי החצוצרה, איפה לנשום כך או אחרת ועל מה לשים לב. וזה גרם לי לחייך לאור העובדה שהמורים האלה למוזיקה לא כל-כך שונים אחד מהשני בסופו של דבר...
ויש את הקלסרים מהלימודים לתואר, שאימא הייתה בטוחה שאני אזרוק לפחות חלק, אבל עם כל קלסר שהוצאתי מהמקום והסתכלתי מה יש פנימה עלתה בי המחשבה ש"היי, זה חשוב! אני חייבת להשאיר את זה!" וזה נכון, כי בסופו של דבר בראיונות בוחנים לרוב על החומר הבסיסי, ולא תמיד זו טכניקה וידע שקל לשלוף מהמותן, במיוחד בשבילי. ניואנסים קטנים או גדולים שאם לא ראית כמה זמן לא בהכרח תזכור, בייחוד במצבים מלחיצים. ובכלל, כשכל קורס מסתמך על עוד 5 אחרים כדאי שיהיה משהו בינתיים...
ויש את ריבוע הבד/עור הזה שאימא מצאה בתוך תיק עור ישן שפעם שימש אותה בעבודתה ובינתיין אכסן בתוכו מסמכים שונים וסתם דפים. פיסת בד שעליה רשום השם שלי באותיות עגולות ברוסית, ותאריך הלידה והשעה. פיסה אחת גדולה ואחת קטנה שקשרו סביב היד שלי לא הרבה זמן אחרי שנולדתי.
וזה נחמד למצוא פיסות כאלו מהחיים.
מעולם לא יכולתי ולא אוכל לסכם את העשור שלי מילולית טוב יותר מהחוויה של לנבור בדפים, ספרים ותמונות שמייצגים את החיים בתקופה הזו. לא תכננתי לסכם את העשור הזה כי בכל זאת מדובר כמעט בחצי מהחיים שלי. כ"כ הרבה דברים קרו, שמטורף אפילו לחשוב על לנסות לסכם. אבל הכל, פחות או יותר, הצליח לעבור מול העיניים שלי בימים האלו. השיעורים בבית הספר, התוים לפסנתר, בובות הפרווה, פסלוני הפיות שקניתי בכל הכסף שנשאר לי אחרי הש"ל (4 מתוך 5 עדיין לא נפתחו מאז, חלק מהמדפים יגיעו בקרוב), הלימודים של עכשיו, כתבות מיוחדות מעיתונים, וסבא. שנפטר לפני 6 שנים אבל עדיין הותיר בי את ההרגל ההוא של להציץ על החלון של הבית, כדי לנופף כשהוא מסתכל עליי מלמעלה, והותיר גם חדר אחד שבינתיים המתמלא בכל החיים שהיו לי בזמן הזה, בדיוק כמו שהוא הכיל אותם קודם.
ועכשיו, לאט לאט החדר הזה נהיה יותר לבן וריק. ובקרוב הוא אמור להיות רועש מהעבודות, ובתקווה להתמלא כשאימא תעבור לשם.
אני חושבת (או אולי חוששת) שהיא בטוחה שאשאר תמיד לגור בדירה הזו. ומצד שני מההכרות עם ה+1 ומהמחשבה קדימה, אני קצת נקרעת בין האפשרות להשאר כאן (כי זה נוח, כי זה לא לשכור דירה ולכרוע תחת העומס, כי היא עומדת להשתפץ ולהיות כמו חדשה לגמרי וכי היא בכל זאת בעיר שאני רגילה אליה) לבין האפשרות לעזוב ולהתחיל חיים לגמרי משלי (או ליתר דיוק משלנו) יחסית מאפס ובמקום אחר (כי חיפה זה זיהום אויר, וכי להשאר כאן זה "לגור עם ההורים" וכי צריך את הצ'אנס הזה לבד. אני יודעת שאת החיים הבאים שלי ארצה לחיות באופן די שונה מזה שחוויתי כאן כל השנים האלו, לא בהכרח כי רע. אלא כי אני רוצה אחרת. משפחתי שכזה, אתם מבינים).
אבל בינתיים כל הפסקה הזו לא רלוונטית כי בכל זאת מדובר בעוד 2-3 שנים שאני בטוח אהיה כאן ולאף אחד מאיתנו לא יהיה באמת תקציב אקסטרא לדירה לבד, וכי באמת שאני לא יודעת מה עדיף.
אבל כרגע זה לא משנה. יש עוד הרבה עבודה על החדר ההוא, ובינתיים השכנים בכלל חושבים שעברו לכאן אנשים חדשים. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
