פתח תקווה

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על קו 51, הקו שאותו אני לוקח על מנת להגיע לעבודה בכל בוקר , סוג של פוסט בדומה לפוסט הזה כבר כתבתי בעבר.

כל נסיעה בקו הזה היא פוסט בפני עצמו, החויות שאדם עובר לאורך ציר ז'בוטינסקי הם מגוונות וברובם הם מגוונות לצד הרע של הבוקר.

היום דווקא היתה חוויה אחרת, האמת שקשה לקרוא לזה "חוויה" כי לא קרה כלום, אבל בתוך מוחי הקודח היו סופות ברקים ורעמים גרעיניות.

נחזור לקו 51. למזלי אני תמיד תופס אותו כמעט ריק, ככה שיש לי את האופציה לבחור איפה לשבת (תמיד ליד החלון), מה שקורה אחרי זה כבר לא בשליטתי,

אבל נראה שמלאך חבלה יושב מעל ראשי ומכוון את כל פצועי,שמני וחולי פ"ת לשבת לידי... הרבה פעמים אני מתיישב לי בנחת ליד החלון ומאזין למיוז באייפוד כשקולות דהירה היפופוטמיים מסיטים את שלוותי כאשר איש עצום מיימדים מתיישב לידי . עכשיו , יש חוקים לא כתובים בהקשר למושבים באוטובוס, לכל אחד יש את הספייס שלו , קרי, אם היינו מעבירים קווים ותוחמים את קווי המתאר של כסא היינו מקבלים תא קטן, שהוא למעשה הספייס של כל נוסע, אלא שהספייס הזה נחדר ונכבש באכזריות כאשר אדם עמוס בשומנים מתיישב ליידך ורומס את זכות הקניין הרוחני שלך לספייס באוטובוס! כבר קרו מקרים שמצאתי את עצמי מעוך על החלון מביט החוצה כמו שרק אסיר שישב 30 שנה בכלא מרגיש. שומנים זו כמובן רק בעיה אחת, בעיית הריח לא פחות חמורה. אני בכלל חושב שצריך לחוקק חוק שבכל אוטובוס , כמו שיש פטיש למקרי בטחון, יהיו נקודות דאורדורנטים.על השלט ליד אפשר שיהיה כתוב " השתמש אך ורק בעת הצורך". בעייה נוספת שמלווה כל נוסע באוטובוס היא אנשים שמתעטשים, נסו להתעטש בחורף באוטובוס מפוצץ נוסעים ותקבלו מבטים כאילו אתם פלסטינאי שמפגין בבלעין יחד עם פעילי סמול קיצוניים. אחרי שעברתי איתכם על המכות שמונחתות על כל נוסע תמים אפשר לחזור ל"חוויה". גם הבוקר לא היה בוקר שונה ועליתי על אוטובוס והתמקמתי 2 שורות לפני הסוף (כמובן ליד החלון). בכל תחנה עלו כל המקרים שפירטתי לעיל, רק שהפעם עלתה איתם בחורה. הרבה מקומות פנויים היו באוטובוס באותה עת ולמרות זאת להפתעתי היא בחרה לצלוח את כל האוטבוס ולשבת לידי.

כשהיא התיישבה לידי ריח מהפנט של בושם מילא את הספייס שלי, אני לא חזק בבשמים אבל אם לגן עדן יש ריח, זה הריח שלו

הבחורה היתה יפה , כאילו לא רק יפה, מדהימה!!! , כאילו לא מדהימה, אם לגן עדן היה מראה , הוא היה נראה כך.

כמובן שמאותו רגע פעימות ליבי פעמו בצורה לא אחידה, אבל הרמונית עם הטבע :-)

אחרי שחזרתי לנשום ולנחות מגן העדן , הבחורה הוציאה מהתיק ספר, שמו היה "אלוהים אינו גדול: איך הדת מרעילה את העולם"

jesus חשבתי לעצמי, אם יש אלוהים אזי שהוא בחורצ'יק ציני ומלא הומור (אבל אין אלוהים) מכל הספרים שיש בעולם , היא פותחת את הספר עם הנושא שאני הכי אובססיבי כלפיו (אם זה פעם ראשונה שלכם בבלוג שלי אתם מוזמנים לעבור עליו להבין את עמדתי בנושא). הבחורה שקעה בכתב ואני שקעתי במשפטי פתיחה.

"אחלה ספר" .. לא לא ... "וואלה גם את בקטע הא?"  לא לא , לא טוב... לאט לאט אני מתחיל להבין שככל שהבחורה מדהימה יותר כך אני דביל יותר.

ניסיתי לחפור ולחשוב על משהו להגיד בסוף החלטתי ללכת על "אחלה ספר" אבל להוסיף לזה גוון של פייששששששש סחטיין עלייך  , אחלה ספר.

עכשיו היגע החלק הקשה באמת, להוציא את המילים מפה, ושאני אומר שזה החלק הקשה אז אם יש גדן עדן, אז הגיהנום.. הקושי שם.. נראה כך.

לא עזר כלום, שום ציוץ לא נפלט מפי, כלום, לא אחלה ספר, לא מגניב, לא כלום... הצד האפל שלי שוב השתלט עליי ושיתק אותי לחלוטין, ניסיתי בכל הכח להלחם בזה ולחשוב על איזה משפט שפעם אמרו לי "שים זין על העולם , אל תתבייש" ניסיתי ליישמו, אבל לשווא... משפט נכון אבל משהו פשוט עצר אותי.

התחנה שבו היא תרד קרבה, הזמן שלי אוזל, ואני שוב יוצא גייז (ואני לא גייז) .

הגענו לצומת רכבת מרכז והבחורה קמה, אז שמתי לב שיש לה גוף מושלם, הכל מפוסל בדיוק כמו שצריך, צבע העור חום בהיר וחלק בטירוף, שיערה היה שחור סיני ועייניה היו תכלת , פשוט שלמות... האוטובוס היגע לתחנה והבחורה ירדה לה ונעלמה בין ההמון ואני המשכתי עם האוטובוס. חשבתי על זה שתמיד יש קול קטן שאומר לי לאזור אומץ ולעשות מה שאני באמת מרגיש, אבל על הקול הקטן ופנימי הזה משגיח הקול הגדול השולט. אני שנים במלחמות , וברוב המקרים הקול הגדול מנצח. כשירדתי בתחנה הקול הקטן לחש לי ואמר, אולי הפסדנו בקרב , אבל אל תדאג חבוב, אנחנו ננצח במלחמה!