פתח תקווה

אחרי שעות של צפייה בסדרה "הסמויה" (אדירה,אדירה,אדירה) הייתי חייב לקחת הפסקה. מכיוון שאני כבר כמה ימים בבית חולה כל מה שיש לי לעשות זה לצפות בסדרות ו/או סרטים ו/או לשחק בקול אוף דיוטי 4, ואחרי יומיים שבהם שיחקתי מעל ל5 שעות בכל יום הידיים שלי התנפחו מכאבים.

הייתי חייב שינוי, כמובן שינוי במסך שמולי, ולא משנה איזה מסך, מחשב או טלוייזיה.במהלך שיטוטיי באתרי ההורדות נתקלתי בסרט שנקרא Religulous. בעיברית בחרו לתרגם את זה "בדיחדת" , התלהבתי מהרעיון שיש עוד "חומרים" שעשויים להציג את הדת באור מגוחכך ומטופש כמו שהיא באמת, הדברים האלה בשבילי הם כמו גשם למדבר,כמו קוק לג'אנקי (ההשוואה הזאת מתבקשת אחרי עונה שלמה של הסמויה, אדירה ,אדירה,אדירה) כי אני חייב לדעת שאני לא האתאיסט האחרון בעולם, שיש עוד אנשים שהדעה שלהם לא נשטפה בכל הטירוף הזה של הדת והניו אייג'. לחצתי הורדה והלכתי לישון , התעוררתי אחרי שעתיים ורצתי מיד למחשב לבדוק אם אכן הסרט ירד. ואכן כך היה.

מיהרתי לצרוב אותו על הדיסק ופניתי חזרה לחדרי , שמתי את הדיסק והתחלתי לראות. הסרט גאוני, יותר מזה אין טעם להרחיב, אם אתם רוצים, ואם אתם open minded תראו בעצמכם, אבל הבעיה בדברים האלה, שלא משנה כמה סרטים או ספרים יהיו על זה , מבחינתי זה כמו לשכנע את המשוכנעים. מלחמה אבודה, אבל עדיין הרגשתי תחושה של חום ואהבה, סוג של חיבוק בכל משפט שביל מאהר הוציא מפיו, זה כמו שהאדם האחרון בעולם יגלה פתאום שהוא לא האחרון ויש עוד כמה שנשארו ואפשר להציל את האנושות.

בגלל ההתתרוממות רוח מהסרט החלטתי ללכת לעבודה לכמה שעות לסיים את החומר שהצטבר לי בזמן שנעדרתי בעקבות המחלה. בנסיעה חזרה מהעבודה חשבתי שוב על הסרט, על כל אותם האנשים שביל מהאר הוציא אותם כל כך פתאטים ודבילים ובעודי מתענג רק על עצם קיומו של האדם עצמו (ביל מהאר) דפיקה בחלון מכוניתי החזירה אותי למציאות. "יהודי, אלוהים אוהב אותך יהודי" . לקח לי שנייה להבין מה לעזאזל קרה פה, הרמזור היה עדיין באדום לכן החלטתי להתחכם (שאריות של אותה התרוממות רוח מלפני כמה שעות), פתחתי את החלון ומולי נגלה בחור דוס מחוייך עד להחריד כשהוא אוחז בכמה ספרי תורה שהיו מעוטרים באותיות זהב. "יהודי טוב, אתה יודע שאלוהים אוהב אותך?" שאל אותי הדוס... " אבל אין אלוהים" עניתי לו

החיוך התחלף לתדהמה, כנראה הוא מעולם לא שמע יהודי אומר דברי כפירה כאלה, מתדהמה ארשת פניו הרצינו , נראה שהוא מחפש מילים לענות לי אבל לא יכול , הרמזור התחלף לכתום בזמן שכעסו של הדוס גבר עליו . " מה קרה יהודי, אלוהים כבר לא אוהב אותי? אולי אתה כבר לא אוהב אותי? " עניתי לו בעודי מביט לתוך עיניו . כשהרמזור התחלף לירוק סחטתי מהר את דוושת הגז על מנת להמלט מהסיטואציה שיכלה להגמר רע, רע מאוד.

כשהחנתי את הרכב , הבנתי שלמלחמה שלי אין ממש סיכוי, כי הדת עובדת על רגש והאתאיזם עובד על היגיון פשוט. ומתי לעזאזל היגיון ניצח רגש?!

המלחמה אבודה מהיסוד. אבל היי... לא חסרים מקרים בהיסטוריה שכשמלחמה היתה גמורה אנשים עדיין נלחמו , ולזה למה... כי התקווה מתה אחרונה!

 

 

salut new hope

"ואיזה מסכנים האוהדים" שר אריק איינשטין, אבל איפה הפועל ת"א ואיפה אנחנו...

כבר יצא לי לכתוב כמה וכמה פעמים על הפועל פ"ת בבלוג , כתבתי על כמה הפועל נמצאת אצלי בלב ובנשמה, כתבתי

על ימי שבת שאני יושב עם אבי לצפות בכדורגל בטלויזיה והוא מספר לי על הפועל הגדולה של שנות ה50 וה60, את סיפורי האליפות

אני יודע לדקלם בעל פה. יצא לי גם לכתוב על מה זה להיות אוהד הפועל פ"ת... כמה דכאון ,כמה אכזבות, כמה עצבים.

חזרתי לפני שעה מהמשחק של הפועל פ"ת נגד הפועל חיפה (2:2) , ואני מרגיש צורך לפרוק ולרוקן את כל התחושות שמבעבעות בי כרגע.

מסתבר שפריקה של הרגשות בקופסאת קרטון לא עושה את העבודה ,אז אני כאן, מאחורי המקלדת ומול המסך מנסה

להבין מה בדיוק קרה בשעתיים האחורנות.

כרגיל בשנים האחרונות, הפועל קבוצת תחתית, אין צורך להכנס איך זה קרה ולמה , אנחנו שם . אנחנו במלחמה.

לכאורה, המשחק היום היה חייב להסתיים בניצחון, והוא אכן היה קרוב לכך אלמלא שער אומלל עמוק בתוך תוספת זמן.

הגעתי לאיצטדיון 20 דקות לפני תחילת המשחק ישירות מהעבודה, ירדתי מהאוטובוס בז'בוטינסקי וצעדתי אל עבר האורווה. האמת שבלילה  וקצת מרחוק ובעיקר כשהפרוז'קטורים דולקים, זה לא נראה כמו אורווה, אולי זה הסינוור מהאור , אבל אורווה זה לא נראה ...

קור חודר עצמות ליווה אותי בדרך לאיצטדיון, כשהגעתי לשערים חיפשתי את השומר שעושה לי תמיד בעיות בכניסה . מכיוון שהמנוי

שלי הוא מנוי סטודנט ואת התקופה הסטודנטיאלית שלי כבר סיימתי לפני שנים השומר המעצבן תמיד מבקש ממני תעודת סטודנט.

לשמחתי לא ראיתי אותו היום ואחרי בדיקה ביטחונית קצרה נכנסתי אל ההיכל, אל האיצטדיון. עכשיו שום פרוז'קטור לא יכול לתעתע , נכנסתי לאורווה. את פניי קיבלו יציעים ריקים, בקושי 1000 איש וכבר רבע ל7. מכיוון שלרוב אני בא עם חבר והפעם יצא שבאתי לבד ויתרתי על המקום הקבוע שלי והחלטתי לעלות כמה שורות (שינוי דרמטי ). ככל שנקפו הדקות היציע התמלא, טוב נו... לא ממש התמלא אבל באו עוד 30 איש, כולל האוהדים הזקנים שאני לא סובל. כהשופט שרק לפתיחה הרגשתי את הקור חודר לכל רמ"ח איבריי , הוצאתי את הצעיף של הפועל ואת הכובע צמר של ניוקאסל וחיככתי ידיים על מנת להתחמם. לא הספקתי להתחמם וכבר 1-0 לחיפה. מרגע זה הקור נהיה סובייטי ומחריד. למה זה מגיע לי  תהיתי?!

הגעתי למסקנה שאוהדי הפועל פ"ת הם הפלסטינאים של אוהדי הכדורגל בארץ, מזיינים אותנו ואנחנו בכל זאת באים. כשהקור כבר נהיה בלתי נסבל פ"ת השוותה, גיא צרפתי עם בעיטה חופשית יפייפה , פתאום כבר לא קר, חם ... פרץ החום שבקע מהלב התפשט בכל הגוף ונהיה לי נעים. הקבוצות ירדו להפסקה בתוצאת תיקו מבטיחה, למרות משחק לא משכנע של פ"ת המומנטום היה אצלינו, ההרגשה ביציעים היתה שהנה הקבוצה תעלה ליתרון כבר בפתיחת במחצית השנייה. המחצית השנייה נפתחה ללא אירועים מיוחדים, משחק תחתית טיפוסי, הרבה פאולים ומעט כדורגל. הקור גבר ככל שחלפו להם הדקות , המומנטום נעלם , והתקווה התחלפה.בדכאון. ואז היגעה הדקה ה-80, שער להפועל. 1-2 . היציע באויר, אנשים קופצים מאושר , אני מחבק את חבורת הזקנים שמאוחרי, אני חש אהבה וחום בכל הגוף, הנשמה שלי הפכה לתנור ששולח להבות חמות בכל גופי, אני מרגיש אושר טהור, אמיתי, אני אוהב את העולם ברגעים אלה ממש. אורגזמה. 5 דקות אחרי זה הלב כמעט נפל, הדיפה אדירה של השוער הניגרי שגם נפצע כתוצאה מכך.השוער מוחלף... עוד 5 דקות עוברות... הרגע שאני כל כך מייחל הולך ומתקרב, ניצחון של הפועל, בהרבה מובנים, מצב הרוח לכל השבוע שלי נקבע ע"פ תוצאות משחקי הפועל פ"ת, מה שמסביר למה חיי הם דראק אחד גדול... ואז זה מגיע, בצורה הכי נאיבית ומטופשת , 2-2 . חיפה משווים. כמה צפוי, כמה כואב, כמה בא למות.

אני יוצא מהאוורה ומקלל , האוהדים מתפזרים מהר , רוצים לברוח , ראשם שפוף.

החלטתי על פעולת סיגוף בגלל תוצאת המשחק, את הדרך הביתה אני אעשה ברגל, לבד, בקור...

בני זונות!!!