הייתי אתמול בלבונטינריום הראשון. היה... מעניין. אבל יותר מכך (הרבה הרבה יותר מכך), היתה מאיה דוניץ. והבוקר קמתי ונזכרתי שצריך לבדוק אם האלבום החדש של מאיה אחרת, MIA, כבר דלף לרשת (כן. נשמע מעולה), וחשבתי שיש ארבע מוזיקאיות - מאיה דוניץ, MIA, קוין בלקדום וביורק, שאם יכניסו את ארבעתן לחדר אחד זה יהיה סופו של העולם המוכר לנו. אז יאללה.

חלון

שתלתי צמחים בגינה וזה קצת נס, לא צריך לעשות כלום, רק להשקות והם צומחים מאליהם. אני רוצה שדברים יצמחו ממני בטבעיות כזאת, שלא תידרש לי החלטה או מאמץ או משמעת עצמית וכל שאר המילים המפחידות האלה. כשאני רושמת לפעמים זה כך, אני יושבת מול העולם ומניחה את הרפידוגרף על הדף, כמו לכוון את הצינור לערוגה, והרישום נהיה. אבל כשאני כותבת זה לא כך, אין תנאים שאני יכולה ליצור והכתיבה תהיה. לפעמים היא נובטת מאליה, אני שוכבת במיטה או מתקלחת, מקשיבה למוזיקה או שוטפת כלים, ומתהווה לי משפט בראש. אבל לא קורה אף פעם שאני יושבת סתם כך מול מסך ומניחה את האצבעות על המקלדת והכתיבה נהיית. אין ערוגה. אין צינור. אין דשן. יש רק זרעים של עשבים שוטים שכנראה נחתו אצלי אי פעם ונובטים כרצונם ומסיבותיהם. איפה המשתלה.

כל מיני דברים קורים. חלקם נחמדים, חלקם נחמדים מאוד. יש אפשרויות, יש מתח של ציפיה. אחרי שנת בלהות העולם מחייך אלי ואני מחייכת אליו בחזרה אבל בזהירות, עדיין לא מעזה להאמין, מחפשת את זיק הלעג בעיניים ולפעמים גם מוצאת אותו. אבל לפעמים לא.