ת.ז:

שם: "One Pleasant Dream"

מספר: 392951

שם האם/האב: Maya Kaya

גיל הכותב: 14.

טבעות:

1. Evanescence!#$%.

2. Avril Lavigne שליטה.

3.  אופטימיות.

 וותק: שבעה חודשים.

שם הבלוג לוקה בחסר. אין לו כל קשר לתוכן הבלוג. אני שונא שמות כללים שכאלה (בסגנון: Just She ,Just Me ,My Blog, ג'סט אֶמוֹ) משו יותר ספציפי נשמה, משהו שמיוחס לתוכן הבלוג ולא תלוש סתם ככה מהאוויר.

אמליץ לך בחום לשנות את הכינוי התעשייתי- משהו שהדבקת לעצמך- 'Maya Kaya'. זה נשמע כמו שם של חנות בינלאומית לפריטי נוי ובית (מישהו אמר איקאה?), או אפילו יותר גרוע- שם הזוי של עמותה לאיסוף תרומות לחולי סיסטיק פיברוסיס.

נראה שאת ממש אוהבת את אוונאסנס ואוריל לאוין- בלוגרית אפלה חותכת ורידים המשוייכת לכת שטן מקומית, או שמא פאקצה בתחילת דרכה ההוליסטית? אישיות רבת רבדים פיתחת לעצמך.

הקנקן:

ממבט ראשון-

הבלוג שלך, בעצם משקף תופעה עתיקת יומין: אשכנזיזם. ימה וקדמה, צפונה ונגבה, לבן ועוד לבן ועוד לבן. ממה שהספקתי לקרוא, הצבע של הבלוג די משקף את אישיותך, ריקנית, חיוורת, נעלמת ואף בלתי נראית לעתים. באסה לך.

עיצוב-

כותרת: כבר אמרתי בעבר שאני אוהב את הפשטות שבעיצוב, אבל, את שוברת כאן שיאים. התמונה אמנם מעניינת, אבל פשוטה יתר על המידה וחסרת מימדים. איכות התמונה דומה לזו של איכות מוצרי שופרסל, ירודה ביותר, נראה כאילו צולמה במצלמת רבע מגה פיקסל. חבל. אין תיאור לבלוג, שם הבלוג לא כתוב בראשית העמוד, כך שהכותרת נראית קצת 'תקועה', בערך כמו הבלוג שלך, שבעיניי די 'תקוע' ועומד במקום.

התאמת צבעים: ואוו, ממש התפרעת פה עם העיצוב. כותרת- לבנה, רשימות- לבנות ורקע בפוסטים- אני אתן לכם לנחש, תתפרעו עם הדמיון, איזה צבע זה יכול להיות? זה לא כחול, זה לא צהוב, זה לא כתום- דינג דינג! לבן! והפרס על העיצוב המושקע מחשבתית מוענק למאיה איקאה!

נו, אז איך היה הגעפילטע בחג?

אין, מאה אחוז את אשכנזיה, הרי חוסר גיוון וקיבוע אפרורי שכזה יכול להגיע רק מאשכנזיה טהורה. אוך, האשכנזים האלה, מקרה אבוד.

יאמר לזכותך כי הפכת נועזת כשעיצבת את הרשימות. ממש פנתרה שחורה, אררררררג

למרות שיצרת מעין אקט תמיכה קטן בגאיי ישראל (איזה וורד גיים היסטרי), הרי שאהבתי את רעיון הצבעוניות.

הקטע הזה עם התיבות מעלה לי ת'סעיף.

ומה שיש בו:

רשימות- 

"לדבר ולהיות איתו"

"היא"

תופעת המיסתוריות מכה שנית. שימו לב ישראבלוגרים יקרים שכמותכם, אם תחת אחת הרשימות או באחד הפוסטים שלכם כתוב 'הוא', 'היא', 'מאמי שלי', 'החבר של ההיא', 'הבוקס של ההוא', אספו את עצמכם, קחו אקדח ותירו לעצמכם בראש, זה ייטיב עם כולם. את הרי די נחשפת בבלוג הזה, כך שאני לא מבין מהי המיסתוריות הנ"ל ולמה היא מועילה.

כתבת שאת אוהבת לדרוך על אבנים קטנות- במקרה הזה רק אברבנאל יכול לסייע לך.

כתבת שאת מרגישה בהיי 'כשיוצאות לי תמונות אנושיות', האם יש כאן איזושהי רמיזה לכך שאת לא אנושית? אוי לא!!1 חמזמזים משתלטים על כדור הארץ! אלליי!!1

נראה שאת ממש אוהבת לקרוא. עשי טובה- במקום לכתוב פוסטים עלאק-עתירי מחשבה ופואטיים, קחי ספר טוב וקראי, כפי הנראה לפחות בזה את טובה.

תוכן- הכתיבה שלך לא מעניינת בשיט. אני ממש מתעב את אותם אנשים שלא בורכו בניסון כתיבה, ואף על פי כן, ולמרות הכל כותבים. וכמובן מפרסמים את זה בבלוגם.

הרי לפניכם יצירה של הגברת:

"חיבוק-

אני כל כך רוצה חיבוק.

חיבוק אמיתי, חם, אוהב.

חיבוק ממישהו שאני אוהבת,

ושאני יודעת שהוא אוהב אותי בחזרה.

חיבוק ממישהו שאני יכולה לבכות עליו,

והוא לא יגיד כלום. רק יחבק יותר חזק.

חיבוק ממישהו שלא צריך לדבר כדי לעודד אותי,

פשוט לחבק אותי, עד שהכל יעבור.

חיבוק. זה כל מה שאני מבקשת.

בבקשה?"

ממש הגרסא המדכאת של שיר הילדים ההיסטרי 'חיבוקי'. מי יודע, אולי יום אחד תפתחי קריירת כוכבנות ילדים זולה.

הכתיבה שלך מתיימרת להיות כתיבה בוגרת ועתירת משמעות, אבל מה לעשות, הגיל עושה את שלו והכתיבה שלך משתווה ברמתה לחיבור בספרות של ילד אק"ים ממוצע. אני רוצה להזכיר: לא כך אחד שפותח בלוג צריך לעטר אותו בפואמות סוג ז', רק על מנת שיראו אותו כ'בלוגר עמוק ורציני'. העומק של הבלוג מתבטא בתוכן ובצורת החשיבה, ולא בדרך הביטוי. בלוגר ששוגה בכתיב לא בהכרח מתקשה להביע עצמו.

הבעיה היא, כפי שאמרתי, שחלקנו מה לעשות, לא נולדנו משוררים, אבל כנגד כל הסיכויים רוצים להפוך לכאלה. עיזבו. יש עוד המון תחומים לעסוק בהם כיום, כמו: רחיצת מתים למשל. עבודה מספקת לכל הדעות.

למרות שעדיין יש איזושהי ייחודיות בבלוגך, את מסומפטמת במאפיינים נפוצים בבלוגיספירה. לצטט שיר שמתקשר לחודש לא עושה ת'פוסט מיוחד. 'אוקטובר', או 'וייק מי אפ נה נה נה' לא בהכרח מוסיפים נפח ותוכן.

לפעמים אני מרגיש כמו בשעשועון טלוויזיה ('האם אתה חכם יותר מילד מוגבל בכיתה ה') את כל הזמן שואלת את הקוראים שאלות שאין לנו ממש תשובה עליהם:

'מישהו אוהב אותי'?

'אתם יכולים לנחם אותי'?

לא ולא. תתחפרי ביגון. תמותי קודם מבפנים ואח"כ מבחוץ. מוחע.

יש לך מעין מנהג שכזה להוסיף כל מיני כפתורים בלתי קשורים בעליל לפוסט. נו באמת, לא סיכמנו שיש דרכים אחרות להאריך את הפוסט?

אם כבר, באותו נושא- הוספת :) סמיילי :) אחרי :) כל :) רבע :) משפט :) מציקה ומטרידה את העין. נו מה יהייה? את בכח מנסה להבריח קוראים מהבלוג, למרות שזה יקרה גם בלי כל מאמץ מצידך- מילה שלי.

הערות:

איך שר הזמר המחבל ממוצא לבנוני, מיקה? 'רילקס, טייק איט איזי'. אקשיב לעצותיו, אף על פי שהוא שוודי (כזה אני, גזעני). בלוגרים כמוך מזהמים את הבלוגיספרה. פתחי שוקס או שו מי, יושב עליך בול.

הארות: 3.

זה מספר האנשים בשלישיית מה קשור.

זה מספר האבירים ב'שלושת המוסקטרים'.

זה מספר התאים האפורים שאי פעם הצליח מוחך ברב ניסיון להפעיל,

אבל יותר מכל- זוהי ההערכה המספרית לבלוגך.

תגידי תודה, רחמים היא תכונה נשגבת.

***

המשך יום זדוני.

ג'יימס המרטש. 

אני שב ומזכיר:

הלינקוק הוא בגדר חובה, ולא המלצה כפי שחלקכם חושבים. כפי הידוע, אני אדם משועמם, כך שיש לי המון זמן לפוצץ לכם ת'בלוג בנאצה.

חישבו פעמיים לפני שאתם שוכחים ללנקק.