עכשיו אתם תקראו מכתב אמיתי שכתב אודי שחלה בסרטן וכתב מכתב לחבר שלו ערן! המכתב אמיתי ואחרי המכתב הזה אולי תבואו מה תעשו אם החיים שלכם

אז הנה המכתב המרגש הזה:

"שלום ערן,שתקרא את השורות האלו,אני כבר לא אהיה אתכם.אני נמצא כעת רחוק ממך מאוד.

בעולם אחר.

אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער,ושתצליח להתגבר

ולחור למסלול חייך מהר ככל האפשר,אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט

חייב לומר לך.

רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההלודת שעשיתם לי בבית החולים.היה כל כך כיף

לראות את כל החבר'ה שבאו לבקר אותי,והשמחה הייתה גדולה.שנפרדנו

שאלת:"אוקי,אודי,אז מתי אנחנו מתראים שוב?"השבתי לך אז בחיוך רפה,שהסתיר בקושי את הסערה

שהתכוללה בתוכי:"נחיה ונראה..".האם עכשיו אתה מבין באמת

את המשמעות של המילים שאמרתי אז?

אוי,ערן,כ"כ הרבהדברים עברו עלי בעשרים וארבע השעות האחרונות.כל המתח של שלושת

החודשים האחרונים מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה,התנקז לו ליום אחד.יום שהתחיל

בתקווה ובתפילה נואשת להצלה,והסתיים במפח נפש ואכזבה איומה.

את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים האלו,אני לא מאחל לאף אדם בעולם.

אני זוכר כאילו זה היה אתמול,את היום שבו ישבנו אבא,אמא ואני בחדר ההמתנה של הפרופסור שטיינברג,

וחיכינו שירא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה.שיערנו שיש לי איזו בעיה רפואית,ולכאבים בגב שהציקו

לי בחצי השנה האחרונה יש סיבה.אבל בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל.הפרופסור יצא אלינו.

החוצה אל חדר ההמתנה.הוא סקר בעיניו את אמא ואת אמא,והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכיות.

פניו היו קפואות ולא גילו דבר.הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו.בלעדיי.התפלאתי,אך הוא אמר

"כבר אקרא גם לך,אודי".נשארתי לבד בחדר ההמתנה,ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למה

שמתרחש בפנים.לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האויר:"זה לא יכול להיות,דוקטור,יש כאן טעות.

זה לא ייתכן.אתם חייבים לבדוק שוב!".הלב שלי עצר מלכת.כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח,קרא גם לי

קרא הרופא פנימה.אמא ישבה על הכיסא,רועדת,ואבא עומד לידה,חיוור,כמעט כמו הקיר שמאחוריו.הפרופסור ביקש

ממני לשבת.

"אודי,אני מצטער מאוד,אבל יש לך גידול סרטני בגב".

זו היתה תחילתו של הסיוט.

מדובר היה בגידול מסוג קטלני,ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאחור.מה שמקטין עוד יותר את הסיכויי להחלמה.אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי.הם ההתעקשו לשדר אופטימיות ותקווה,וכל הזמן

דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא.אבל אני לא הייתי תמים,והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.

החודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים,הקרנות,דיאטות מיוחדות,טיפולים כימותראפיים.

אני לא יודע מה הם עשו לסרטן,אבל אותי הם הרסו לגמרי.מנער שמח וצוהל,מלא עוצמות של חיים הפכתי לשבר כלי,

תשוש ומסכן.רזיתי נורא,שערי נשר,ונחלשתי מאוד.

התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול.ניתוח מסובך ומורכב שאמור היה לארוך 6 שעות תמימות בהשתתפות של חמישה רופאים.למרות שאת אחד לא אמר לי את זה בפירוש.הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות שלו.

כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי.הרגשתי טוב,יחסית.אמא חייכה אליי

"מרגיש יותר טוב,אודי?". "מזל טוב,יום הולדת שמח.", אמר אבא. פתאום נזכרתי.בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שחכתי שיש לי יום הולדת.היום אני בן 17!

בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי.זו הייתה הפתעה נעימה מאוד,ושמחתי לראות את כל החברים

אחרי כ"כ הרבה זמן שלא נפגשנו.

ואז,באמצע המסיבה,הגיע הפרופסור שטיינברג.

כנראה,לא רצה להרוס הכל,ולכן קרא לאבא ואמא החוצה.בתוך החדר נמשכה לה החגיגה,וההמולה הרועשת לא אפשרה לי לשמוע את מה שנאמר בחוץ.אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים,ערן,אבל הלב שלי כבר היה במקום אחר. ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח.על גורל החיים שלי..

כעבור כמה דקות הם חזרו.אמא הייתה חיוורת ורועדת,ואבא שניסה לתמוך בה נראה היה כיאלו הוא בעצמו, עומד להתמוטט.הם לא אמרו מילה,אבל אני כבר הבנתי הכל.ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם.הם עטו על םניהם חיוך מאולץ,ואבא קרא בקול צרוד:"למה הפסקתם,חבר'ה? תמשיכו. תמשיכו..."

החבר'ה היו היו עסוקים,חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר,וחלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם.כעבור רגע הגיעו מילות השיר "כן תזכה לשנה הבאה, עם מאה ועשרים שנה.." העיניים של אמא הוצפו בדמעות ונדמה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי.

אבא נתן בה מבט מתחנן. היא התחילה כאילו 'להשתעל', ויאצה במהירות מהחדר. אבא יצא מייד אחריהץ

אני מבקש סליחה, ערן, אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים.אתה יודע שאני שונא לעשות את זה. אני פשוט כ"כ חלש ועייף עכשיו, שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.

עכשיו הכל כבר שקט

המסיבה הסתיימה, וכולם הלכו אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי בלילה. אני לבד עכשיו.

עושה את מה שעשיתי כ"כ הרבה בתקופה האחרונה.

חושב...

על מה? אתה שואל.

על מה לא? כ"כ הרבה דברים עוברים לי בראש שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל

אבל אני ינסה בכל זאת.

לפני שבוע היה אצלי פרישמן, זוכר אותו? יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולגיה? זה שתמיג אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו? הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי, נכון יפה מצידו?

הוא ישב כאן מולי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאביב בריא בקורב. וא היה כ"כ נחמד וחביב.

אבל,אתה יודע על מה אני חשבתי,ערן, בכל הזמן הזה שהוא היה פה?

אני חשבתי על כל מה שאנחנו עשינו לו כ השנים.המתיחות,השיגועים,הפרעות.איך חיקנו אותו,איך זילזלנו זו,

איך צחקנו עליו מאחרוי הגב (ולפעמים גם לפניו..) היה איזה רגי בביקור שפשוט לא יכולתי יותר, רצתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכל.

לא עשיתי את זה.

התביישתי.

כנפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים.

כן,אכלתי אותם.

איך היה, אתה שואל?

בכלל לא היה לי מתוק היה לי מר.מאוד. חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכל.

ואז חשבתי שוב,

אני לא יודע אם בכלל הגיע לראש השנה..

ואז חשבתי על אריק.

היינו החברים הכי טובים.גדלנו ביחד, ממש צמד חמד.עד שהגיע הריב ההוא. אני אפילו לא זוכר עכשיו בכלל איך זה התחיל.

את מבין,ערן,הייתה לנו חברות מדימה,שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות.

טיפה,לכל הרוחות, אני מוצא אותו עכשיו? שמעתי שנסע עם הוריו לשלוחות באמריקה לשנה. אבל זה היה כבר

לפני 5 שנים.מאז לא שמעתי ממנו כלום.

אבל אז יש משהו שבגללו אני באמת,אבל באמת,מצטער,זו מיכלי.

אחותי הקטנה.

היחידה.

האמת היא שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה.

הרבה פעמים שהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה,שאקירא לה סיםור.

אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה.תמיד הייתי 'עסוק'. אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים,מה עובר אליה.תמיד היו לי 'דברים חשובים' לשעות.היא כ"כ התגאתה בי,האחיה הגדול (אני מבוגר ממנה ב-8 שנים),

הילדה המתוקה הזו,אבל אני,מעולם לא חזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.אוי,ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה,לחבק אותה,לספר לה סיפור או אפילו סתם לשחק איתה. כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה...

אבא אמור להגיע כל רגע להיות איתי בלילה,. אמרתי לו שאני לא צריך ושאני מסתדר לבד, אבל הוא ואמא מתעקשים

להיות לידי בכל לילה (הם עושים ביניהם תורנות מי יהיה לידי ומי יהיה עם מיכל בבית.)

הם היו כ"כ טובים ומסורים אליי בכל התקופה הקשה הזו, שאני לא יודע איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם.

אני בטוח שגם להם היתה תקופה לא קלה. הם נראים כיאלו הזדקנו בה בעשר שנים.לפניה של אמא

נוספו קמטים ובשערו של אמא זרקה שיבה.

אני חייב לספר לך עוד משהו, ערן.

אתמול בלילה נשארה אמא לשיון לידי בבית החולים,אני לא יודע אם היא ישנה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה

קוראת תהילים.באמצע הלילה פתאום התעוררתי. שמעתי אותה מתפללת בלחש.היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה, אבל הצלחתי לשמוע חלק מן המילים שלה :"ריבונו של עולם,אני מתחננת לפניך...אל תיקח לי את הילד..

הוא עו כ"כ צעיר..הוא לא הספיק שום דבר... אם הוא צריך למות...אני נותנת לו את השנים שלי."

הייתי המום.

לא ידעתי איך להגיב.עשיתי את עצמי כאילו אני ישן.למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין.

האמת היא,ערן, שיש לי צביטה בליב. המצפון מייסר אותי כ"כ כי גם אל אמא ואבא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך.לא כיבדתי אותם כמו שמגיע להם,לא הקשבתי להם,תמיד הרגשתי כאליו אני מבין יותר מהם.כאילו הם כבר 'זקנים', 'כבדים' כאלו, שייכם לדור שעבר זמנו.

אוי, המחשבות האלו פשוט משעגות אותי...

הרבה תוכניוץ היו לנו היחד,ערן. רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף לחוף בצפון,לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה

ול'חרוש' את הגולן.היו גם תוכיות לטווח רחוק.להתגייס לצבא,ללמוד (והפעם ברצינות..), להקים משפחה (אני בטוח שאין דבר בעולם שיהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר מתחת לחופה.)...

רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו.

אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על ערכית ספר הזיכרון לדורון.אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים,חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו והחלטנו להוציא ספר לזכרו. ספר עם מאמרים והספדין, דברים שהוא כתב ודברים שכתבו עליו.רצינו שישאר ממנו איזשהו זכר. אבל אתה בטח זוכר, ערן, את מה שאמרתי לך אז, שכ"כ לא מסתדר לי איך דורון, הבחור הכי שמח ומלא חיים שאני מכיר, ישארו רק דפים קרים, תמונות וזיכרונות...

אבל עכשיו אני חושב על עצמי...

לא.לא.לא.

אני לא רוצה שמה שישאר ממני יהיה רק ספר.

אני רוצה לחיות!

יש לי עוד כ"כ הרבה מה להספיק בחיים.כ"כ הרבה מה לתקן כ"כ הרבה דברים אני צריך לעשות כמו שצריך.

קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה שלי אל החלון.השקית שהיתה תויה עליו,מטפטפת טיפה אחר טיפה,כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל. הבטתי מבעד החלון.השעון הראה על חצות. שקט של לילה זרוע כוכבים נוצצים עטף את העיר. חשבתי לעצמי, כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם, בריאים ושלמים,

ולא מעריכים מספיק את מתנת החיים. את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד. ואני, שסוף סוך מבין,לי כבר אין עוד הזדמנויות...

הרדיו שליד מטתי היה דלוק כל הזמן.מנגן לו שירים שקטים. פתאום קלטו אוזניי את המילים של השיר שמתנגן.

שיר ידוע, אבל הוא כ"כ ביטא את מה שהרגשתי באותו רגע, שאני חייב לכתוב לך כמה מילים ממנו.

"באלה הידייים עוד לא בניתי כפר

עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר

עוד לא ציירתי פרח עוד לא גילתי איך

תובלי אותי הדרך ולאן אני הולך

עוד לא שתלתי דשא,עוד לא הרמתי עיר

עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות העיר

עוד לא הכל עשיתי ממש במו ידיי

עוד לא הכל ניסתי,עוד לא אהבתי די

עוד לא הקמתי שבט,עוד לא חיברתי שיר

עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר

אני עוד לא כתבתי את זכרונותיי

עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי"

הסתלכתי בידים שלי,הידים שפעם היו חסונות וחזקות והיום הן מחוררות מזריקות ואינפוזיות.

"באלה הידיים..עוד לא אהבתי די."

אני הולך לומר לך עכשיו משהו,ערן, שאוליי יראה לך לא אמיתי,אבל תאמין לי.

במצבים כמו שלי אנשים כבר לא משקרים יותר.

האמת היא שאני לא מפחד למות.

האמת היא שלא היה אכפת לי כ"כ לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב,למרות שאני רק בן 17,

אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשוויון נפש,ובידיעה שעשיתי באמת את מה שאני צריך לעשות! שמיציתי את ההזדמנות שניתנה לי

ארוכה או קצרה,זה כבר פחות משנה.העיק שניצלתי אותה עד הסוף!

אבל פתאום,כשאני מגיע לרגע הזה,ומתבונן לאחור על החיים שלי,אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת! בקשר שלי עם ההורים, עם אחותי ,עם חברים, המורים, השכנים ,עם עצמי...

עם אלוקים..

אתה יודע,ערן,כבר הרבה זמן לא התפשאר לי ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין.

בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים.זה אולי יישמע לך מצחיק, כי אתה הרי

מכיר אותי ויודע כמה היה קשה לי כל השנים לקום בבוקה לתפילה במניין. לא הייתי 'נלהב' במיוחד לעשות את זה,

אם לדבר בלשון המעטה,עם שהגעתי תמיד הייתי מאחר,ואפילו בעניין התפילה בכוונה לא בידיוק הייתי מודל לחיקוי.

אבל אתמול בבוקר שהנחתי תפילין לבד בחדר,פתאום התגעגעתי כ"כ לתפילה ביחד עם כולם,לעות בקול לקדיש ולקדושה,ולקריאה בתורה,לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור...

אתה יודע,ערן, שגם לימוד גמרא לא היה מעולם 'אהבת חיי' תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי להתחמק מן הסדרים בישביה. אבל עכשיו, אוי, כמה שזה חסר לי.לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד,לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, או אפילו להקשיב לשיעור של הר"מ שלנו.היית מאמין?

אתה הרי מכיר אותי,ערן,תמיד ייתי בן אדם קליך,אחד כזה 'שזורם' עם החיים,שלא מתרגש ממה שקורה,מקבל דברים כמו שהם.לא תמיד התעקשתי לברר יותר מדיף לרדת לעמוק של הדברים להבין ולחוות אותם באמת. אין לי סםר שיותר נעים וקל להתנהג כפי שהתנגהתי.אבל מצד שני, אני גם חושב על כל מה שפיספסתי...

כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי, להתפרק על אבניו,ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם.בקשה לחיים אחרים.אחרים מאלה שהיו לי..

שלא תבין אותי לא נכון,ערן, אני אסיר תודה על החיים שהיו לי. על כל מה שקיבלתי.דווקא עכשיו,ברגע הזה,

פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי, ושעד היום פשוט התייחסתי אליו כמובן מאילו. המשפחה הנהדרת שהייתה לי, החברים,המורים,כל הכוחות והכשרונות שקיבלתי (ולא ניצלתי אותם

כמו שצריך),השכל,הבריאות,הכל! אפילו הדברים הכי יומיומיים, שאולי דווא בגלל שהם כ"כ פשוטים

אנחנו לא מעריכים אותם מספיק-היכולת לנשום את האויר הצח, להביט בתכלת השמיים,להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל, לחוות, להתרגש, לאהוב. פשוט לחיות!

אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן,עוד שנה,עוד חודש,ואפילו עוד שבוע, כ"כ הרבה דברים הייתי עושה אחרת. אבל אני פשוט הייתי טיפש. בחור צעיר שחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו.

שבטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה,ושום דבר לא בוער.

עכשיו אני יודע,ערן] שבעולם הזה אין לאף אחד תעודות ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כ"כ. חייבם לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי.

אין לי כוח עוד לכתוב יותר,ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים.דבר אחד אני רוצה ממך,ערן. תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנסו עמוק עמוק לתוך הלב.

לי כבר לא תהיה הדמנות לחיות אחרת.

אבל אתה,עוד יכול.

אני מרשה לך,ערן,בעצם, אני מבקש ממך, שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים. שיבינו מה יש להם בידיים

שיעריכו את מה שקיבלו, שלא יקבלו כ"כ הרבה דברים כמובנים מאליהם. שיחיו באמת את החיים עד הסוף וימצו אותם בכל המובנים, כדי שכשיגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה לא תלווה אותם תחושת החמצה

נוראית על כל מה פיספיסו, על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת...

אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות.אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן,כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את דברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת

שלך תמיד

באהבת עולם

חברך

אודי "

אני בטוחה שכמה ממכם עכשיו בוכים,כי אנחנו בסה"כ בני דם רגישים,

תקראו את זה כמה פעמים בשביל שתפנימו את מה שרשום שם.

החיים הם מתנה תנצלו אותם עד הסוף כי חיים רק פעם אחת לא?!

תראולי הלכו עכשיו האצבעות רשמתי את כל המכתב הזה עכשיו מהדף המכתב שאודי רשם לערן

ואני מצפה לתגוות רגישות,חמודות,עצובות,שמחות ועוד ועוד..

ורק רציתי להגיד יש המשך למכתב אבל הוא מכתב אחר ערן [החבר] רשם לאודי [שכבר לא איתנו היום!]

הביא אותו בקרוב מאוד! ואני לא מתכבנעת לעדכן בזמן הקרוב עם יום רביעי הבא כי מחר יום שישי ואין זמן ואז שבת! ואני שומרת שבת ומיום ראשון עד שלשי טיול שנתי אז תצפו לעידכון רק ביום רביעי הבא..

ביי