(אחרי שאנסתי את הטקסט הזה ל700 מיל'. גירסא קצת פחות אנוסה ניתן לראות למטה)
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13705000
ניסיתי להירדם. כמו בדרך כלל. ברוב הלילות אני חייב לנסות להירדם, אחרת אני לא נרדם.
ניסיתי להירדם ושכבתי על הצד, ואז על הגב. אני אף פעם לא נרדם על הגב, אז רציתי לעבור לצד השני או לשכב על הבטן, ככה בדרך כלל אני נירדם.
ואז זה קרה. בום, דלת החדר שלי נפתחה בבעיטה של שני אנשים כהים להחריד וחסרי פנים, שעדיין שידרו חיוך מתון. לפני שהספקתי לזוז הם הוציאו אקדח סיכות בגודל תת-מקלע והצמידו אותי למזרון עם הפוך. חופשי מהראש ומעלה, הם העמידו אותי עם הפנים לדלת.
שניות ארוכות של הלם הכניסו לחדרי גברת קטנה, בגיל שנע בין חמש לחמישים - הגיוני רק כי היה בה משהו נוסטלגי ועתיק ובכל זאת חמוד וחינני. היא לבשה ברדס אפור ושלחה יד היישר ליומן, כאילו הכירה את החדר בעל פה. כאילו שהכירה את כל החדרים בעולם בעל פה. היא דפדפה, ואז צחקה. בערך אז הבנתי שאם לא אדבר הבלבול רק יתגבר.
"מה לעזאזל קורה פה?!" שאלתי אותה, כי לא נראה שהחבר'ה מהצדדים יסכימו לדבר. היא הרימה מבט מוכר. "דר, נכון? דר יצחק עופר?" היא בכלל לא הסתכלה בעמודים הראשונים בהם כתוב השם. בוודאות.
"מי את ומאיפה הבאת את זה..?!"
"הכתב שלך לא השתנה מאז גיל 9." פתאום התחברו הנקודות והמחשבה הכי מוזרה בעולם (טוב, חוץ מהמחשבה שזרים נטולי פנים ואישה זקנה יתקיפו אותי באמצע הלילה עם אקדח סיכות) עברה במוחי. "פיית השיניים..?" מלמלתי, והיא הרכינה ראש כמו סלבריטאי שנצפה בדיזינגוף ואין לו כוח למעריצים. "מה לעזאזל את עושה אצלי? כמעט סיימתי עם שיני בינה.."
"נו, חלטורה, תנסה להבין. המשבר במשרד הבריאות פגע גם בתקציבים שלנו.. ניגש לעניינים?" היא שלפה לוח לבן וגדול ותלתה אותו על הארון שלי. כבר בשלב הזה ממש תיסכלה אותי העובדה שהידיים שלי צמודות למיטה ולא יכולות לזוז. משתגע מזה.
"באתי מטעם הדמיון, ואני מצטערת לבשר לך כי אני יודעת שעבדת עליו, פיתחת ואהבת אותו.. אבל רשיונך לחלום נשלל, מעכשיו." אני לא חושב שאיי פעם פערתי פה בתדהמה כה מובהקת. אני לא חושב שפערתי פה כל כך גדול בחיים שלי. טוב, אולי פעם-פעמיים וכנראה בשביל מישהי. אבל חדל קשקשת.
"מה זה לשלול?! מתי עשיתי את הרישיון הזה?! ורגע, לא אמורות להיות נקודות או משהו?" עבר הרבה זמן מלימודי התיאוריה באינטרנט. לפחות את הבסיס זכרתי. "יש נקודות." אכלתי כאפה (דמיונית, כן?) על הבדיחה שלי שהתבררה כנכונה. "רוצה שנספור ביחד?" היא שאלה. היה בה משהו מאוד אימהי, אבל נוקשה.
"טוב, אז ככה. דר עופר, אתה עומד למשפט. גזר הדין - שלילת הרישיון לחלום" עוד שנייה קרעתי את הפוך והתנפלתי עליה בנשיכה, אבל כשהתחלתי להילחם אכלתי כאפה (אמיתית לגמרי) מהבחור המטושטש מימיני. "פירוט ההאשמות. בכמה בחורות היית באמת מאוהב בחיים שלך?"
"2 לדעתי. אפשר להגזים ל3."
"עם כמה מהן היית?"
"אחת."
"לא, טיפש. עם כמה מהן היית כשעוד היית מאוהב בהן?"
"אפס."
"חלום ראשון לא ממומש, ויש לך מזל שאני לא מחשיבה את זה כשלושה. הנושא הבא.."
"לא הוגן! נראה לך שאני אשם בזה?! להביא אישור רופא שאני לא מתפקד כשאני מאוהב?! שיש לי אלרגיה לבחורות יפות עם לב הפכפך ודימוי עצמי גבולי?!" בום, עוד כאפה. הפעם משמאל.
"אתה מתרץ?"
רציתי להגיד לא. אבל גם פחדתי מהכאפה הבאה, וגם, נו, אלה תירוצים. "כן."
"יפה. לסעיף הבא. דר, כמה שירים כתבת?"
הייתי מבולבל. "כולל טיוטות?"
"אל תתחכם. הכל."
"150 בערך."
"כמה שנים למדת לנגן ולשיר?"
"שנתיים וחצי במצטבר."
"דר עופר, אתה מחשיב את עצמך כמוזיקאי מוצלח?"
"לא." כלומר בינוני מינוס, אבל יש כאפות, אז לא התחכמתי.
"עוד חלום אחד לפח. ובוא נחזור על הסעיף הזה. כמה מהשירים האלה מדברים על מין?"
"קצת יותר מחצי." עניתי ופחדתי מעוד פיצוץ לפנים, כי לדעתי הרבה יותר. אבל זה לא הגיע.
"בכמה סרטי פורנוגרפיה צפית?" היא שאלה בלי להניד עפעף. לקח לי זמן לספור,
"כנראה יותר מ500. אבל ממש לא באורך מלא.." הפיצוץ הזה היה ישר לפנים, והרגשתי את הדם זולג לי מהאף ומחמם לי את הסנטר והשפתיים. טוב נו, היה קצת קר, וכבר איבדתי חשק לשמור על עצמי.
"איך אתה מגדיר את הסטטוס שלך?"
"פנוי."
"אתה יודע על מה מדובר."
"בתול."
"יש צורך להסביר?"
"לא."
"אוקיי, סעיף אחרון, לא חסרים עוד אבל נראה שאתה מתחיל להבין. מה באמת רצית לאכול כשחזרת הביתה?"
"בשר חם ותוספת פחמימתית.." ברור שאכלתי את שאריות הטחינה מלפני שלושה ימים עם קצת שאריות קרות.
"למזלך השלילה זמנית. תקבל.. מכתב בדואר, מסרון, משהו בסגנון. עפתי. נדבר."
התעוררתי מזיע במיטה. כשניסיתי לקום שמעתי נפילה, וסיכה ענקית נחתה על הרצפה.
לפחות יהיה לילה שקט.
=======================
ניסיתי להירדם. כמו בדרך כלל. ברוב הלילות אני חייב לנסות להירדם, אחרת אני לא נרדם.
ניסיתי להירדם ושכבתי על הצד, ואז על הגב. אני אף פעם לא נרדם על הגב, אז רציתי לעבור לצד השני או לשכב על הבטן, ככה בדרך כלל אני נירדם.
ואז זה קרה. בום, הדלת של החדר שלי בקומונה נפתחה בבעיטה של שני אנשים כהים להחריד וחסרי תווי פנים, שבכל זאת שידרו הרגשה חזקה של חיוך מתון. בלי שהספקתי לזוז הם הוציאו אקדח סיכות בגודל של תת-מקלע עם סיכות שחדרו את הפוף והמזרון והשאירו אותי צמוד למיטה, חופשי רק מהראש למעלה. הם העמידו את המיטה כך שאהיה במצב אנכי עם הפנים לדלת.
שניות ארוכות מדיי של הלם הכניסו לחדרי גברת קטנה, בגיל שנע בין חמש לחמישים - הגיוני רק כי היה בה משהו מאוד נוסטלגי ועתיק אך מאוד חמוד וחינני. היא לבשה ברדס לבן-אפור ושלחה יד היישר ליומן שלי, כאילו הכירה את החדר בעל פה. כאילו שהיא מכירה את כל החדרים בעולם בעל פה. היא דפדפה קצת, ואז צחקה. בערך אז הבנתי שאם לא אדבר זה ימשיך להיות מבלבל יותר ויותר.
"מה לעזאזל קורה פה?!" שאלתי את האישה, כי לא נראה שהחבר'ה מהצדדים יסכימו לדבר. היא הסתכלה עליי במבט מוכר, והתחילה. "דר.. עופר, נכון? דר יצחק עופר?" היא בכלל לא הסתכלה בעמודים הראשונים בהם כתוב השם. אני בטוח בזה.
"מי את ומאיפה הבאת את זה..?!"
"הכתב שלך לא השתנה מאז גיל 9." פתאום התחברו לי כל הנקודות והמחשבה הכי מוזרה בעולם (טוב, חוץ מהמחשבה שזרים נטולי פנים ואישה זקנה יתקיפו אותי באמצע הלילה עם אקדח סיכות) עברה במוחי. "פיית השיניים..?" מלמלתי, והיא הרכינה ראש כמו סלבריטאי שנצפה בקינג ג'ורג' ואין לו כוח למעריצים היום. "מה לעזאזל את עושה לי בחדר? כבר כמעט סיימתי עם שיני בינה.." "נו, חלטורה, אתה חייב להבין. המשבר במשרד הבריאות פגע גם בתקציבים שלנו.. טוב, בוא ניגש לעניינים." היא שלפה לוח מחיק לבן וגדול ותלתה אותו על הארון שלי. ואני מוכרח לציין שכבר בשלב הזה ממש תיסכלה אותי העובדה שהידיים שלי היו צמודות למיטה ולא יכלו לזוז. שונא את ההרגשה הזו.
"באתי לפה מטעם הדמיון, ואני מצטערת מאוד לבשר לך כי אני יודעת כמה שפיתחת אותו, עבדת עליו ואהבת אותו.. אבל אני שוללת לך את הרישיון לחלום החל מעכשיו" אני לא חושב שאיי פעם פערתי פה בתדהמה בצורה כל כך מובהקת. אני לא חושב שאיי פעם פערתי פה כל כך גדול בחיים שלי. טוב, אולי פעם-פעמיים עם בחורה מדהימה מתישהו, ולא בנשיקה, אולי משהו שקשור לציצי. אבל מספיק לדבר על זה.
"מה זה לשלול?! מתי עשיתי את הרישיון הזה?! ורגע, לא אמורות להיות נקודות או משהו?" עבר הרבה זמן מאז שלמדתי תיאוריה באינטרנט. לפחות את הבסיס זכרתי. "יש נקודות." היא אמרה ואני אכלתי כאפה (דמיונית, כן?) על הבדיחה העלובה שלי שהתבררה כנכונה. "רוצה שאני אעזור לך לספור אותן?" היא שאלה בעניין. היה בה משהו מאוד אימהי, אבל נוקשה.
"טוב, אז ככה. דר עופר, אתה עומד למשפט. גזר הדין - שלילת הרישיון לחלום" עוד שנייה קרעתי את הפוך והתנפלתי עליה בנשיכה, אבל כשהתחלתי להילחם אכלתי כאפה (אמיתית לגמרי) מהבחור המטושטש מימיני. "פירוט ההאשמות. דר, בכמה בחורות היית באמת מאוהב בחיים שלך?"
"אני חושב ששתיים. אפשר להגזים לשלוש."
"עם כמה מהן היית?"
"אחת."
"לא, טיפש. עם כמה מהן היית כשעוד היית מאוהב בהן?"
"אפס."
"חלום ראשון לא ממומש, ויש לך מזל שאני לא מחשיבה את זה כשלושה. הנושא הבא.."
"היייי הייי זה לא פייר! נראה לך שאני אשם בזה?! להביא לך אישור רופא שאני לא מתפקד כשאני מאוהב?! שיש לי אלרגיה לבחורות יפות באמת עם לב הפכפך ודימוי עצמי גבולי?!" בום, עוד כאפה. הפעם משמאל.
"אתה מודה שאלה תירוצים?"
רציתי להגיד לא. אבל גם פחדתי מהכאפה הבאה, וגם, נו, אלה תירוצים. "כן."
"יפה. לסעיף הבא. דר עופר, כמה שירים כתבת?"
הייתי קצת מבולבל. "כולל טיוטות?"
"אל תתחכם. הכל."
"150 בערך."
"כמה שנים למדת לנגן ולשיר?"
"שנתיים וחצי במצטבר."
"דר עופר, האם אתה מחשיב את עצמך כמוזיקאי מוצלח?"
"לא." כלומר, בינוני מינוס, אבל כאפות וזה אז לא התחכמתי.
"עוד חלום אחד לפח. ובוא נחזור על הסעיף הזה. כמה מהשירים האלה מדברים על מין?"
"קצת יותר מחצי." עניתי ופחדתי מעוד פיצוץ לפנים, כי לדעתי הרבה יותר. אבל זה לא הגיע.
"כמה סרטי פורנו ראית?" היא שאלה בלי להניד עפעף. לקח לי זמן עד שאמרתי
"כנראה יותר מ500. אבל ממש לא באורך מלא.." הפיצוץ הזה היה ישר לפנים, והרגשתי את הדם זולג לי מהאף ומחמם לי את הסנטר והשפתיים. טוב נו, היה באמת קצת קר, ואני כבר איבדתי חשק לנסות לשמור על מצב טוב.
"איך אתה מגדיר את הסטטוס שלך?"
"פנוי."
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
"בתול."
"יש צורך להסביר?"
"לא."
"אוקיי, סעיף אחרון, לא שאין עם מה להמשיך אבל נראה שאתה מתחיל להבין. מה באמת רצית לאכול היום כשחזרת הביתה?"
"בשר חם ומשהו עם פחמימות ליד.." וכבר ידעתי שאכלתי את שאריות הטחינה שהכנתי לפני שלושה ימים עם קצת מהאוכל של הערב כשהוא קר.
"למזלך שלילת רישיון היא זמנית. תקבל.. מכתב בדואר, או איזה מסר, או משהו בסגנון. אני עפתי. נדבר."
התעוררתי מזיע ממש במיטה. כשניסיתי לקום שמעתי מתכת נופלת וראיתי סיכה ענקית על הריצפה.
לפחות יהיה לילה שקט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
