אין ספק שה"שנת שירות" הזו מוציאה ממך המון צדדים שלא הכרת. טוב, האמת שאת הצדדים שלי כבר הכרתי בגלל הנטייה הבלתי נסבלת שלי לנתח כל צעד שאני עושה ולהיות מודע לכל מחשבה שעוברת לי בקצה התת-מודע, אבל כמות הביטוי שלהם במעשים שלי והציוריות שהם מקבלים בראש שלי הם פחות או יותר חסרי תקדים.
כל הקטע הזה של להיות נחמד לכולם כל הזמן, לעזור תמיד ולהתחשב 24\7 ברגשות והצרכים של אנשים אחרים עושים לי חשק לשתות, לעשן ולזיין המון. חוץ מלזיין, לא לקחתי את שני האחרים ברצינות איי פעם. אני גיבשתי מתישהו דעה על זה שכימיקלים (במקרה הזה ניקוטין ואלכוהול) זה וויתור על ערך האנושיות, על זה שבני אדם הם מספיק מדהימים בלי זה, ופשוט להתחמק מהמציאות המטורפת שהלב הפועם שלה מרעיד את כולנו כל פעם מחדש. הכימיקליזציה הזו היא ללא ספק הדרך הקלה, והיא גם מאוד כייפית, וחוץ מלהחליש את הגוף ולהשחית את הנפש הנזק שהיא עושה הוא מינימאלי.
אבל זה בולשיט פילוסופי שהיה יכול להיות נחמד באוטופיה. חופש אמיתי הוא מצרך נדיר שקשה מאוד להשיג היום בשוק החופשי, ומכיוון שמין טוב באמת (כלומר, כזה שמעורבים בו רגשות והוא עם פרטנרית שהיא גאון מיני, או מינימום חלשת אופי ומנסה להתגבר על בעיות דימוי עצמי) אי אפשר לקנות בכסף (שוב, עניין הרגש המכשיל) אני מחפש בנרות את הדברים שנותנים לך הרגשת חופש זמנית, לפחות בטעם ובריח שלהם, ונכון שרוב הסיגריות מסריחות אבל כבר יצא לי לעשן פסיבית כמה שלא.
קפה שחור. אחד הסמים שקצת עוזרים לי לברוח, שעושים אותי שמח. זה מקפיץ, והטעם של הקפאין על הלשון ללא ספק מרגיע יותר מאזור אחד במוח.
דוגרי, מה שאני צריך עכשיו זה בעיקר מין ממש טוב.
שלכם, דר, ואני חושב שבינתיים ההשפעה הכי גדולה של חיי-קומונה על החיים שלי זה חלום נוצץ להיות כתב בבלייזר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
