אין דברים שאנחנו לא יכולים. יש דברים שאנחנו לא רוצים.

הם שכבו שם. ערומים. קרובים. הסתכלו על כל הכוכבים בשמיים. ניסו למצוא צורות חדשות. היה קפוא. אמצע החורף. ככה הם נרדמו שם על החוף, מחובקים. פתאום, בבת אחת, היא פתחה את העיניים. הסתכלה מסביבה. ראתה אותו. העירה אותו ברכות, תפסה אותו ביד, ומשכה אותו אחריה. הם נכנסו למים. התחיל לרדת עליהם גשם. היא נשקה אותו ברכות. הוא ליטף אותה. היא תפסה את האיבר שלו ושפשה אותו קצת. היה שם קפוא, אבל לא היה לה אכפת. היא המשיכה. הוא חדר אליה. יותר הם לא היו יותר זוג, אלא גוף אחד. היא ידעה שמכאן אין דרך חזרה. שזה לא סתם. הם יצאו החוצה. נשכבו שוב, ונרדמו.

אחרי כמה ימים היא התעוררה. ראתה אותו לידה, עדיין ישן. ניסתה להעיר אותו. ניערה אותו בכל הכח. הוא פקח עיניים בקושי. הסתכל עליה. ניסה לקום מהמיטה, אבל לא יכל. היא הבינה ישר. טיפלה בו במסירות. נתנה לו את כולה. הוא לא יצא מהמיטה כל הימים האלה. הוא היה חם. מעל 41 מעלות. הרופא אמר שחייבים לקחת אותו לבית חולים. אבל היא לא הסכימה להוציא אותו. יותר אף אחד לא נכנס לשם יותר. היא אמרה לו כמה שהיא אוהבת אותו. הוא חייך. בפעם האחרונה. היא הוציאה עליו את כל הנשמה שלה, אבל זהו. זה נגמר. הוא לא שרד יותר. בפעם האחרונה, הוא חייך. וזהו. זה היה הסוף.

ימים שלמים היא לא דיברה עם אף אחד. לא יצרה מהבית. פשוט ישבה וחשבה. הסתכלה מהחלון. כמעט ולא אכלה שום דבר. עד שהיא סוף סוף אהבה מישהו, איך זה קרה. היא האשימה את עצמה. היא לא יכלה לסבול את זה. לא סבלה את המחשבה על זה. היא רצתה להיות איתו. לסבול איתו. היא לקחה את כל הכדורים שלה. בלעה את כולם. את כל הקופסא. ונפלה. היא לא קמה יותר.