אלו ימי שאלה קשים. אחת מהן היא איה אתה.
וכמה אני נשמעת מבעד לעננים הסמיכים האלו שחוצצים בנינו.
אם לא אכניס את תפילותיי לתבניות מנוקדות לא אגיע אליך?
אלו ימי שאלה קשים.
אני מתחילה לחשוב שהמלאכים במשרדי גן עדן גורסים אותי ואני יורדת בצורת גשם,
אך לא חזרה אל עצמי. הרוח עושה בי זממה.
לבסוף אני נספגת באמא אדמה וצומחת עם הרקפות. מורכנת. עדינה ונסתרת.
קרן שמש לא נכונה ואמות.
העננים היחידים היום הם העיניים הכהות שלי, ממטירות גם הן.
ומתחתיי סלע ורקפות. ומולי מורד הר ומעלה של אחר.
השקיעה פסחה עלי כדי שארים מבט להר ממול ואנשום רחוק מעצמי למראה הכתום על הירוק.
גרוני תפל ושפתיי סדוקות, האוויר נאחז בהן זזות במהירות במלמול של תפילה.
פעם היא קיימת דרך דיו דקדקן ופעם היא כמעט מתוכי.
איזו מהן עוברת את הסלקציה. ואיך זה כשאני מנסה לעשות את הנכון אני מרגישה רחוקה עוד יותר.
סייח בן יום באחו שמזמר בעשביו. ולביאה אורבת בין תוויהם.
וכשאלו מורגלים לברוח, הקטן עוד לא מתח שריריו. מבוהל ונרמס.
משהו בי לא מצליח להתמודד עם גודל העולם.
והיום החליטו בשבילי שלא אתמודד איתו במשך שנה.. ודווקא אז, רציתי ללמוד את הצעדים הנדרשים להלחם

לכתוב את המילים האלו מול נוף כזה...