אני כותבת את זה כאן, כי התחלתי לפחד שאני לא מסוגלת עוד לחוש שום דבר שאינו ארעי, והגעתי למסקנה שנעילת התחושות הללו בפורמט אינטרנטי הן הדרך היחידה שלי לוודא שהם לא יושמדו בפעם הבאה שהמחשב שלי יקרוס, או יושלכו לאשפה עם שאר ערימות הנייר בחדר שלי. ואולי העובדה שזה יישאר כאן, תהפוך את הכתוב לקצת יותר אמיתי.
אלון,
היום ימלא חודש לפעם האחרונה שבה דיברנו. אני לא רוצה להיות סנטימנטלית או רגשנית אבל כנראה שאני אהיה בכל מקרה. בכל השיחות שניהלתי איתך בראש שלי התחלתי בלגדף אותך ולכנות אותך חתיכת חרא נצלן ומנוול אבל אח"כ התרככה השיחה בראש שלי וניסיתי להסביר לך למה חשוב לי לדעת מה אתה רוצה ממני ואם אני לא אדע איפה אני עומדת אז אני לא חושבת שיוכל להיות בינינו משהו אי פעם. ובכל פעם, בדיוק בנקודה הזו, הופיע החיוך הבטוח והלגלגני שלך מולי וראיתי איך שוב אני לא אומרת לך כלום ועושה בדיוק מה שאתה רוצה ממני.
ביום חמישי פגשתי את מתן. הוא סיפר לי שהוא דיבר איתך ושאל אותך מה יהיה איתנו. אמרת לו ש"היא לא מספיק יוזמת. אני לא מרגיש את הנוכחות שלך. היא יותר מדי אדישה"
"רק אל תדפוק ותזרוק, בסדר?" מתן ביקש.
"כרגע, אני לא רואה מה עוד אני יכול לעשות."
סנדלר, בחייך. אחרי הפעם הראשונה שהיינו יחד אני הייתי זו שהציקה לך והתייסרה מתשובות החידה המחורבנות שלך ("אני חושב ששנינו מפחדים"-מה?) ומהעיקשות הדבילית שלך לסנן אותי במשך שלושה שבועות. הרמת ידיים אחרי פרק זמן כזה נראה כמו הדבר ההגיוני לעשות.
בפעם הבאה שנפגשנו (אחרי שלושה חודשים) היית, לרגע אחד, משהו ששווה להתאמץ בשבילו. וגם, לעזאזל, להתאהב בו. אחרי שאייקון נגמר לא שמעתי ממך, שוב, שום דבר. הייתי בדאון, אבל לרדוף אחריך כמו איזה גרופי היה נראה לי קצת פתטי. בדיעבד אני מצטערת שזה לא נגמר שם וזהו.
נפגשנו שוב באינדינגב. סירבת לשבת עם החברים שלי. סירבת להיראות לצידי בפומבי. לא הבנתי מה עובר עליך, אבל זרמתי עם זה כי הטעם הטוב של אייקון עוד שיכר אותי קצת (וגם הג'ין ששתיתי, ככל הנראה) ולכן לא התנגדתי כשהובלת אותי לתוך המדבר החשוך.
אני כנראה מטומטמת, כי חשתי שאם אני אתן לך את מה שאתה רוצה אח"כ גם אני אקבל את מה שאני רוצה, את ההזדמנות לדבר איתך, להכיר אותך. לא משהו שדופקים וזורקים.
ידעתי שלא תתקשר אחרי האינדי אז עשיתי את זה בעצמי. נפגשנו בסנטר, ניסיתי שנשב לקפה או משהו, אבל אתה לא רצית. כשניסיתי לספר לך משהו נשמעת משועמם וגם ביטאת את זה די בגלוי. חשבתי שיעניין אותך איך עבר עליי השבוע, גיליתי שביררת מתי האוטובוס שלי הקרוב שלי הביתה יוצא.
אף פעם לא רציתי להיות זונה ללא תשלום, אבל התקווה הקלושה שתחזור להיות מי שהיית באייקון גרמה לי להמשיך להתקשר אליך וליזום את הפגישות האלה.
אתה לא טיפש, סנדלר. אתה יודע איך אני מרגישה לגבי כל זה. מה שמפחיד אותי להודות בו, אבל אני יודעת בוודאות הוא זה שזה לא מזיז לך בשיט. אני תוהה אם אי פעם הרגשת כלפי משהו בכלל.
ובכלל, נדמה (ולא רק נדמה) שכל מי שהייתי איתו תמיד רצה ממני משהו, והפעיל מינימום מאמץ כדי לחשוב מה אני רוצה.
סקס זה חשוב. סבבה. לא אמרתי שלא. אבל זה לא הכל,לעזאזל. ואולי אני חפץ,בעצם.כי אם כולם מתייחסים אליי בתור חפץ כנראה שאני באמת חפץ. לא?
אני לא יודעת מי יקרא את הבלוג המת הזה, אבל הייתי רוצה לדעת מה הפאקינג בעיה שלי. אני עד כדי כך לא ראויה להתייחסות אנושית?
כי זה קורה לי שוב ושוב, וזה כואב באותה מידה בכל פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
