מחשבות של בינתיים

על כוס קפוא ג'ו ברעננה, הרגשתי טוב עם עצמי לרגע. היא ישבה מולי ורצתה את כל מה שיש בתוכי.

דירה שכורה. אביזר נלווה. עבודה נוחה. מכון כושר. מסעדות. חבילת זכרים ונקבות לכל אירוע ולכל שבוע.

עצמאות.

פתאום שמעתי את חיי כפי שאחרים שומעים אותם ונדמה היה שרק חסר לי איזה חיוך קטן כדי להשלים את המושלם.

אני זוכרת את היום בו נכנסתי לשכורה. ראיתי איך אני עושה מסיבת פיג'מות כל לילה, מזמינה אורחים בלי הכרה,

שמה מוזיקה וחיה בהרמוניה את החיים העצמאיים. דמיינתי רכב, משכורת שמנה, בחורים חתיכים ומגש פיצה עם בולגרית ועגבניה.

בסוף החודש הראשון הבועה קצת התנפצה כשקיבלנו סדרת חשבונות. כמו מים, חשמל, גז, ארנונה ושאר ענייני דירות שכורות.

עד היום היה אבא שדאג לעניינים מבוגרים שכאלה, פתאום אני מבוגרת שמקבלת ניירות.

השכורה היתה חייבת להתנקות ולא הייתה את אמא פיליפינית שתעשה זאת.

ולהתקלח, זה כבר לא לבד, זה תמיד בשניים. היא מצחצחת שיניים, או נוטלת ידיים כשאת מנסה לנקות מעצמך אקונומיקה של ניקיון.

ולפעמים את רק רוצה לישון והיא קוראת לה ספר באור, או שאת רוצה לדבר עם חברים, כשהיא רוצה קצת שקט בין הסדינים.

והיא לפעמים בוכה, אז את מוצאת את עצמך בבוקר עם עוד חברה במיטה. ואת רק רוצה להפליץ עכשיו, אבל הריח, הן אומרות, לא בא לנו היום.

ולפעמים זה נשמע כ"כ ביחד, אבל את מרגישה כ"כ לבד.

במיוחד כשקנית לך את הBen & Jerry's לשעות בודדות, את מגלה שגם הוא כבר לא יכול להיות חבר שלך, כי הוא חבר של קיבות אחרות.

ואם היית רגילה לסלון נקי בבית, יש לך חברות שהיו רגילות למזבלות. ואת הפח בבית, רק את מרגישה צורך לפנות.

והאסלה, אם לא הייתי חובבת אותה, היא היתה היום עם פס הזנחה. כולן היו סובלות שם מדיזינטריה, או איזו מחלה מוזרה.

כל אחת מביאה את עצמה, סוחבת מטען של שינויים שהיא רוצה לעבור. לא תמיד זה אטרקציה ולא תמיד זה אסון.

אבל העצמאות הזאת היא לא אותו חלום של היום הראשון.

ואת עובדת קשה, אולי לא מאוד, אבל את לבד כל היום. רודפת אחרי שעות בשביל עוד שקל או שניים שיכסו את חשבון החשמל והמים.

למכון את מתעצלת ללכת, כי את רוצה לאכול. אז את מוציאה איזה טבעול קפוא וצ'יפס סינתטי ועולה עוד כמה צמיגים.

וחבילת החברים שהופכת אותך לצפרדע, נותנת אשליה של בִּיצָה, ממלכה. את עצמאית, את חברותית, אבל בעצם אין לך כלום.

כי זה בעצם הכל, ריק אחד גדול. תסתכלי להם בעיניים, הם רק נראים נהנים, כמו אנשים שרק רוקדים בדיסקוטק כל החיים.

הם ריקים וריק להם, יש להם חלל בחיים. הם עצמאים, הם שייכים לעצמם, אבל הם עבדים של חברה, של ביצה ושל ריקנות עצומה.

אז אני מביטה בעצמי, ורק לרגע, נדמה לי שאני חיה חלום. אז אני אומרת לה, על כוס קפוא ג'ו, תמשיכי לחלום.

משום מה אצלך בדמיון, זה נשמע טוב יותר.

לכל חלום, יאמר עוזי (חיטמן), יש את הכוכב שלו. כמו בכל ניירת רשמית, בתחתית העמוד תמצא כוכבית. כוכב המציאות שעולה על כל חלום.

אני חיה בתוך החלום הזה כבר כמה שנים ואין בו שום עצמאות. אתה מתחקה, רוצה להיות כמו וליד זה, לחיות כמו ולעשות את זה. אבל אתה לא עצמאי, לא חי את עצמך. אתה רק נגרר לאשליה של זה וחי אותה.

רציתי חירות בפסח, חירות אמיתית. נמאס היה לי להיות תלויה בחבילת הזכרים והנקבות הקבועה.

הם יחזירו לי תשובה מתי ירצו לטייל או איפה, אם בכלל. או יש להם תוכניות אבל אם הם יתבטלו, אז את אופציה.

רציתי לבד. לא רציתי להיות אופציה של אף אחד. רציתי לטייל, רציתי להנות והיה משהו בהמתנה הזאת שעשה לי עצובה כזאת.

עם תיק 45 ליטר, שק שינה קטן ונאד 5 ליטר של מיים מינרלים, יצאתי דרומה אל עבר עצמי. ולא נתתי לי לחכות.

אצבע אלוקים עזרה לי להגיע ממקום למקום, פנטהאוז 4 כיווני האוויר תחת כיפת השמיים, שק שינתי, היה מקום הלינה שלי.

הרגשתי שאני חיה את עצמי. שאני חיה חלום אמיתי.

מסלולי ההליכה היו חלק מסדר היום, המעיינות היו האטרקציה, אנשים היו הבידור, אבל הייתי חופשיה לבחור.

כשרציתי לבד, הייתי. כשרציתי אנשים, התייחסתי. וכשרציתי לבכות, לכתוב ולהיות, נכחתי.

היה בזה משהו קסום. היה לי שקט כשבחרתי, היה לי שַלט על חיי, בחרתי מתי אני חברה של עצמי ומתי אנשים יהיו חברים שלי.

פתחתי את הפלאפון כשהרגשתי רצון. הייתי אדון לעצמי. חייתי חלום.

4 ימים של חופש אמיתי. לא רדפתי אחרי כלום, אפילו לא אחרי עצמי, לא הרגשתי צורך להרגיש משהו, או צורך להיות כמו.

אנשים מבחוץ נמשכו לזה. ניגשו, גיששו וראיתי בכולם את הרצון לחיות את זה. את האומץ הזה, כך הם אמרו, בלי לחיות תלוי. בלהיות לבד.

כי יש משהו זר בלהיות לבד, אנחנו כל הזמן חיים חברה. אנחנו לא מבינים שעצמאות, זה אני, זה אתה והעצמי שבך.

עצמאות זו היכולת לבחור. עצמאות זו היכולת לא לדפוק חשבון. עצמאות זה היכולת לחיות את עצמך, עם עצמך, עם כל מה שאתה.

אנשים יחסו לי גירושין, או פרידה, כמו לא מסוגלים לשאת את ההבנה. אפילו שאלו אותי אם אין לי חֵברה.

כשעניתי שבחרתי בזה, היתה להם מילה לזה - חלום.

רק שהפעם האמנתי בזה. ולא לרגע, אלא עד עכשיו, אפילו כרגע. 

והייתי מאושרת באמת. עשיתי לעצמי אושר, בלי תיווך של אחרים. רק אני עם עצמי היינו מאושרים באמת וחופשיים.

עצמאות שמח, מדינה.