היא תעשה הכל כדי שלא ירגישו אותה. את הנוכחות שלה לא זוכרים. אבל איכשהו הוא תמיד יקלוט אותה.
היא תנסה להיות הכי שקטה, כזאת קטנה שלא יראו אותה והוא תמיד, בתוך כל הרעש, בתוך ההמון, ידגיש אותה.
היא גם רוצה לנקות את שהיה, להתחיל מהתחלה ולתת להם, לכולם שם, הזדמנות שניה ואם אפשר אפילו, אז גם להיות מקור גאווה.
אבל הוא לא יתן לה.
הוא חייב להראות לכולם שהיא אשמה. היא תמיד היתה והיא גם עכשיו בעצם, והיא בכלל לא השתנתה.
היא באה רק בשביל לקחת משהו - הוא הפחיד אותה. הוא עמד מולה ואמר לה שהיא לא צריכה להיות כאן, שזה כבר לא הבית שלה.
היא רק פתחה את המים למקלחת, הוא תקף אותה. אמר שהיא תמיד מבזבזת את כל מה שיש בבית, שהיא רק מנצלת ושבגללה כל הכסף בבית נגמר. היא זימזמה לה שיר, הוא השתיק אותה. אמר שהיא תמיד עושה רעש בבית, לא מתחשבת באחרים ולא רגישה בכלל.
היא משחקת עם הזאטוטים שבאו לבקר והוא אומר לה שתסתום כבר ותעוף לחדר, שלא צריך לראות אותה כל הזמן, לא צריך לשמוע אותה והלוואי וכבר תמות יום אחד כדי שיוכל קצת לנוח.
וכשפונים אליו באשמה כלשהי, הוא מפיל זאת עליה, שתקבל את העונש ואת התגובה במקומו.
הנוכחות שלה, בעצם, רק הפריעה לו.
והיא, כמו שהיא. שק חבטות.
שותקת. מקבלת, כמו סמרטוט. הוא צועק, היא לוחשת. הוא מבקש, היא מיישמת. ככה זה, כשלא מכירים מציאות אחרת.
וכשהוא צריך עזרה, היא שם. היא תעשה הכל כדי לרצות אותו, כמו קורבן. כדי שיחייך לכיוון שלה גם.
הוא מתקשר, אז היא מתפנה מכל העיסוקים שלה, רק בשבילו. הוא מבקש שתקנה לו דבר- היא תלך עולמות שלמים כדי להביא לו את הדבר הקטן.
הוא נתקל בבעיה טכנית, היא תעזור לו דרך כל העולם ותיתן לו את כל הזמן שרק קיים.
והוא, אפילו תודה לא יאמר. תמיד זה לא מספיק ותמיד הוא יזכור לה שהיא הסחבה הרעה שלא שווה תודה ושהיא סתם מפריעה.
הוא מחפש לריב איתה, היא מתרחקת ממנו. הוא מחפש להרגיז אותה, היא מקרינה אדישות כשהוא מתחיל.
הוא מתעצבן כשהיא לא מגיבה לו, אז הוא מקלל אותה, משפיל אותה. מכאיב לה מבפנים.
היא שותקת.
אז הוא מרים עליה יד כדי שתגיב לו, בהתחלה היא לא מבינה ורק שואלת למה. הוא ממשיך להכות אותה, לדחוף, להשפיל.
היא בוכה לו שיפסיק.
הוא מכאיב לה וצועק שהיא נזק, שהיא צריכה למות, שהיא הרס כל דבר, שתמיד היא היתה שורש כל רע וזו היא שגורמת לו להיות כזה רשע.
אז היא נשברת.
היא עונה לו שהוא מטומטם.
ועכשיו יש לו על מה להכות אותה, הזקנה שלידם אומרת. היא דיברה אליו לא יפה, מגיע לה מכות כאלה, שתלמד לא לענות ולא לדבר מילים לא יפות.
והוא מכה אותה עד שהיא רק מייללת. עד שהיא כבר לא מסוגלת לומר עוד די.
הוא מכאיב לה עד שהיא רק מבקשת לזחול אל הדלת ולנעול אותה כדי שלא יגמור אותה חי.
והיא בחדר, על הרצפה. רועדת, כואבת, בוכה. לבדה. מושפלת, שוב, אחרי 24 שנה. היא לא חשבה שהיא תחזור לסרט ילדות שלה.
והוא צועק מבחוץ, שאם היא רק תצא- זה הסוף שלה.
ושאם היא רוצה, היא יכולה לבקש את הטקסט שעל המצבה, כי מחר כולם ילוו אותה ועכשיו זה זמן לבקשה אחרונה.
והם, הם כולם מגינים עליו ומאשימים רק אותה. הם אומרים לה שמשטרה לא תעזור לה, כי הם יגידו שהיא ילדה רעה. שהיא דיברה לא יפה ושהיא אשמה.
היא מאמינה להם. תמיד האמינה, כי הם משפחה ועליהם היא גדלה.
הם הרבה, היא אחת, היא לבד. בלי אף אחד. שיראה לה את האמת, את התמונה הנכונה.
ואני יודעת שזה כואב לו אחרי שנים של עבודה קשה. שהוא האמין שהיא כבר לא תוכיח את עצמה. שהיא רק תשתוק ותשאר סחבה. שהוא הצליח, יחד עם כולם ורמס אותה.
כואב לו לראות אותה מחייכת, שייכת לאנשים אחרים, נאהבת, לומדת, עובדת וחיה חיים רגועים. כשהוא תקוע, בוהה במסך, על הכורסא הנפוחה. נטול חברים ונטול חיים בנשמה.
כואב לי לראות אותו ככה, אבל פחות כואב לי כי היום אני יודעת שאני לא אשמה.
ואני מודה לה' שהחזיר אותי לסיטואציה הזו שוב היום, עם כל הקושי שבה. כדי להראות לי כמה התקדמתי וכמה שאני כבר לא סחבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
יַלִי