עיוור בלב ים.

אהוב שלי,

הדבר היחידי שמחזיק אותי עכשיו זו הכתיבה שלי אליך.

קשה לי כל כך עם הפרידה שלנו. עם למה עשינו את זה, כשהיה לנו כל כך טוב. למה ישבנו שם בגינת הכלבים, כשפאי עמדה כמו תמיד מהצד והסתכלה על שאר הכלבים משחקים אחד עם השני, ואנחנו ישבנו עישנו בכבדות ראש וסיננתי בפעם הראשונה מפי את האמירה שאולי אנחנו צריכים לקחת הפסקה.

מאוחר יותר אותו ערב נכנסנו למיטה וברוחי עיכלתי לראשונה את משמעות האמירה הזו. 

שלא נהיה יותר ביחד.

חודש וחצי הקצבנו לעצמנו לדחות את הפרידה הזו וחיינו כמו מתים חיים בידיעה שהנה אני טס לחודש ובבוקר ניפרד, וכשזה באמת קרה ונפרדנו לקחת אותי לשדה התעופה, עמדנו כמו בסרט בכניסה לטרמינל ובמקום להציג טרגדיה נישקתי אותך בעצבות, אמרתי לך שאני אוהב אותך ונכנסתי. לא בכיתי, לא הרגשתי אסון, לא כלום. הלכתי.

דחיתי את זה בחודש וחצי. 

שלשום חזרתי לארץ וכל כובד משקל האהבה העצומה שלי אליך נפלה עליי. איך העולם ימשיך להתקיים בלעדינו, איך אמשיך לנשום בלעדיך, מה אעשה עכשיו.

האהבה שלי אליך בלתי נגמרת והיינו כל כך יפים. למה עשינו את זה? למה אנחנו לא נלחמים על זה? 

הערב נשברתי. אני מצטער שצלצלתי אליך, אבל לא יכלתי להיות חזק, לקבל את ההחלטה הנכונה - לא הקלה. אני צריך שפעם אחת ניתן לי להישבר. אני רוצה שתראה אותי בוכה. אף פעם לא ראית אותי בוכה. אני חיב שתנחם אותי, בפעם אחרונה לפני שאתה הולך.

אני כל כך מפחד להמשיך הלאה לבד. 

זה יהיה בסדר, אני יודע, הכל יהיה בסדר. 

אבל תן לי רגע אחד רק לעמוד ליד הקבר הזה ולצרוח לשמיים למה זה קרה. 

היום בלילה אנחנו ניפגש וזה יקרה.

והלוואי ואחרי כל זה, כל אחד מאיתנו יצליח ללכת לדרכו ולהמשיך לחיות הלאה.

אני יודע שאתה כבר התחלת לעשות את זה, 

בקרוב אתחיל גם אני.