מחשבות פוליטיות

הלינק נוצר אצל סיני גז (ומכאן אני מעתיק ממנו), שהעביר לעידו שהעביר לאטימולוגיה שהעבירו למעיין דר שבחרה להעביר למזבלה שזרקו את הלפיד ליוני ציגלר. ציגלר הסתבך קצת, הסתלבט קצת והעביר את הלינק ליאיר יונה שפינק בהשמעת בכורה אמיתית והפתיע את שמוליק כץ שהעביר לנדב לזר שהוסיף שיר לשרשרת.

נדב העביר לאורי, שהעביר לאייל גרוס, שגילגל לאייל ניב ומשם אלי. אני מעביר קדימה לדותן, בבלוג "דברים".

שני הגרוש שלי עם הלינק:

לפחות שני אירועים שהתרחשו במהלך הלחימה בעזה הדגימו שטענות העיתונאים על כך שדובר צה"ל לא מאפשר להם לבצע את עבודתם, הן או תירוצים או מהלך שסימא אותם גם מול מידע גלוי. באירוע הפצצת "משאית הגראדים" ובאירוע הפצצת בית ספר של אונר"א והריגת 43 אזרחים, היו נתונים גלויים שיכלו כלי התקשורת לפרסם, אך נמנעו ברובם מלעשות זאת, למרות שאפילו צה"ל הודה בדיעבד בטעויותיו. במקרים מסוימים לקחו בתקשורת הסברים של צה"ל, שנקטו לשון "ככל הנראה", ודיווחו עליהם כוודאות, כמו היו מכשירי תעמולה שהאמת אינה מעניינם. כל הפרטים בדוחות עמותת "קשב", כאן וכאן.

למרבה הצער, רוב הציבור מבקש בימים אלה תעמולה, אולי משום שדיווח ענייני היה מצריך מחשבה יותר מאומצת על פתרונות אחרים, ואולי גם משום שזה היה מרגיז: לא בטוח שהיינו נראים טובים וצודקים בדיווח כזה, הכולל יחס יומי למאות הנפגעים הפלסטינים הטריים. הפרופורציה היתה עשויה להשתנות. ההימנעות משידור תמונות שאינן פשוטות לנו היא אחד ממנגנוני המלחמה הבסיסיים, עוד כלי נשק בארסנל הלאומי, שמטרתו ליצור אחדות ולסייע במאבק השח-מט הפסיכולוגי מול האויב. במלחמה הנוכחית זה מצליח בענק.

הסיקור הסלקטיבי שאליו אנחנו נחשפים במלוא העוז במלחמה הזאת לא התחיל בהפצצת חיל האוויר בצהרי אותה שבת של סוף דצמבר. כבר שנים שהתקשורת מספרת לנו סיפור חד-ממדי פשוט, שבו חמאס הוא מפלצת חשוכה ואטומה שאין אפשרות לשום שיח איתה, בעוד שאנחנו הצודקים והסובלים, חוטפים רקטות ושותקים באצילות. אל המלחמה הזאת נכנס הציבור כשהוא אפוף בבורות כמעט מוחלטת באשר לפרטים הקטנים, אלה שעושים את ההבדל. כמי שלא התעמק באופן מיוחד בתחום יחסי ישראל-פלסטין בשנים האחרונות, אני כולל את עצמי בקבוצה הזאת.

כך, למשל, רובנו שכחנו את מה שמזכיר אייל ניב, ברשומה שבה עוד כמה תזכורות חשובות:

"מאז 2006 הציע חמאס להכיר בפתרון שתי המדינות בכמה דרכים שונות: מסמך האסירים, עליו חתמו כל הארגונים, כולל פת”ח והג’יהאד, המכירים בכך שצריך להגיע לפתרון שתי המדינות (גם אם לא להכיר בישראל); הצעת הנייה ביוני 2006 לאי-לוחמה תמורת סיום הכיבוש; הצעת משעל שחזרה עליה בינואר 2008; גיבוי מדינות ערב לסיום הסכסוך, נורמליזציה מלאה ושיתוף פעולה כלכלי תמורת סיום הכיבוש מאז 2002 (היוזמה הסעודית, שאומצה על ידי הליגה הערבית והפכה ל"יוזמה הערבית"). ישראל התעלמה מכול ההצעות האלו ולא ראתה בהן אפילו בסיס למו”מ, ואף לא הציעה שום הצעה חלופית אחרת. במקום זאת, היא החלה לבנות באופן חד צדדי חומה המפקיעה שטחים נרחבים מהגדה המערבית ומספחת אותם לישראל. 80% מהחומה עוברים בתוך הגדה המערבית".

כמו בתחום הכלכלי, גם בתחום המדיני משמשת התקשורת לעתים רבות מדי כמכשיר להשגת לגיטימציה לאליטה, על ענפיה, השולטת ברבים מן התכנים. גישה שאינה משלימה עם המצב תדרוש עיתונות שגם אם היא מזוהה עם המדינה שהיא חלק ממנה, מקפידה על עקרונות המקצוע, הכוללים מעל לכל דיווח עובדתי יבש, מלא ומאוזן ככל האפשר בפרק החדשות (וכאן חל טשטוש מוחלט בעיתונות העידן האולטרה-מסחרי), המאפשר לכל צופה לגבש את דעתו על סמך מידע רב יותר ומוטה פחות.

אבחנות על התנהגות "יהודית" מעוררות בי בדרך כלל רתיעה עד סלידה, אך במקרה של ציפיות הציבור מהתקשורת והבנת תפקידה, משתקפת יותר קהילה אתנית המונעת על ידי פחד, מקהילה אזרחית מוּדעת במדינה דמוקרטית.