מחשבות פוליטיות

מחמוד אחמדינג'אד נוהג לנאום בפני קהל שבוי. על במות מעוטרות פרחים, מול המוני אדם, הוא משחרר מכיס מעיל הרוח הנצחי את הפנינים שלו, בחיוך שלא ברור אם הוא יותר ערמומי או ילדותי. כשאני צופה בעצרות האלה בטלוויזיה, אני תמיד שואל את עצמי אם האיראנים אף פעם לא עובדים. זה תמיד באמצע היום, ותמיד משתתפים אלפים רבים. מאיפה יש להם זמן וכוח? אולי במשמרות המהפיכה יודעים.

את העצרות במגרש הביתי מחליף עכשיו מחמוד ידידנו במפגשים בניו יורק, אליה הגיע לרגל עצרת האו"ם. אוניברסיטת קולומביה החליטה לנצל את הביקור, והזמינה את המנהיג המפוקפק להרצות בפני הסטודנטים. התגובה האוטומאטית היא כמובן הפגנות מול האוניברסיטה, בטיעון חזק מאין כמוהו: אם מזמינים מכחיש שואה שאנחנו יודעים שמאוד עסוק לאחרונה ברעיון מבריק של רצח עם קטן מהסביבה, אולי היה צריך להזמין בזמנו גם את היטלר?

בניגוד למפגינים, התשובה שלי לשאלה הזאת היא כן. צריך היה לתת גם להיטלר לדבר בסיטואציה דומה - לפני שהפך לפושע בינלאומי מבוקש - וזה אולי אף היה מסייע לחשוף מוקדם יותר עד כמה הוא מסוכן. באותה מידה, כל עוד ניתנת לסטודנטים הזדמנות נאותה לשאול שאלות - כמקובל בהרצאות כאלה - צריך לאפשר גם לאחמדינג'אד לדבר. אני דווקא מאוד רוצה לראות את השוביניסט הגזען הזה מתפתל מול שאלות שאף אחד בארצו לא מעז לשאול אותו. הסיכוי שהוא ייתן תשובות משכנעות גבוה בערך כמו הסיכוי שיצוץ פה פתאום ראש ממשלה ראוי. יותר סביר שמחמוד יעשה צחוק מעצמו, ולכן אדרבא, צריך לעודד אותו לספק לנו עוד שואו כמו שהוא יודע. לפחות נצחק קצת מהפוליטיקה.