מחשבות פוליטיות

פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה"

רוני בראון נולד מחדש. כך לפחות מספר לנו רביב דרוקר. בכתבה שנונה שהתפרסמה ב-Ynet לפני יומיים, משרטט דרוקר באמצעות שישה סיפורים איך הצליח שר האוצר של כולנו לכפות על עצמו איפוק, להסתיר את היהירות, הקריזיונריות, הקוּטריות, הזחיחות והמרירות, ולהציג כלפי חוץ ארשת בוגרת ומתונה יותר. הכתבה מרתקת ונקראת בגמיעה, בזכות כישרון הכתיבה המשובח של דרוקר.

אבל יש גם בעיות, שתיים עיקריות. הראשונה היא רכילאות היתר. אפשר ללמוד המון דרך הסיפורים, אבל רק על האופי של בראון. אף מילה על המדיניות שלו, אף מילה על השאלה אם הוא מקדם את מדינת ישראל - תפקידו העיקרי, צריך להזכיר. הכל אישי, על פי מירע המסורת של העיתונות הפוליטית. משום שמדובר בכתבה שנועדה ל”בלייזר”, הייתי מוותר מראש ובשמחה על הטהרנות, אלמלא הבעיה השנייה, החמורה הרבה יותר, המתבטאת בפסקאות הסיום של הכתבה:

“בחדרי חדרים עדיין תפגשו את היהירות, הזחיחות והמרירות, אבל בחוץ הוא כבר מצליח לכבוש את עצמו. שביתת מורים שלמה מתנהלת בחוץ, ובר־און חולה התקשורת סותם את הפה. לא מופיע, לא מתראיין…

“בגדול, עושה רושם שהקרום החדש (קרום האיפוק. נ.י) מגן עליו. הוא גם מצליח להבליט את התכונות הטובות שלו: היכולת ללמוד חומר במהירות, הנחישות לא להילחץ ולא להתקפל, והנכונות לתת גיבוי. אם הקרום הזה יתעבה, אולי רוני בר־און עוד יהפוך בלי כוונה לשר אוצר טוב".

מה הבעיה באיפוק ובמשאלה שבראון יהיה שר אוצר טוב? הבעיה נעוצה כמובן בכשל רטורי בסיסי של קשר סיבה ותוצאה, המייצג נאמנה את השקפותיו של הכותב בנושא. האם שר אוצר טוב (תוצאה) הוא זה שיש לו קרום איפוק עבה (סיבה) וזה שנותן גיבוי לפקידיו (עוד סיבה)? כמובן שלא, אבל דרוקר לא עוסק בכך. על פי הגיונו, ככל שבראון יריב עם פחות אנשים, ילמד מהר יותר את החומר, לא יילחץ ויתקפל (מול מי? המורים, למשל) וייתן גיבוי - כך הוא ייעשה לשר טוב יותר.

פראבדה קפיטליסטי

אם קוראים לך במקרה נוחי דנקנר, נוני מוזס, משהו שנגמר ב”עופר”, אריסון או ורטהיים, הרי שבראון הוא כבר שר אוצר מעולה. ראו איך הוא שומר בחירוף נפש - ובאיפוק בריטי ממש! - על הקופה מפני “פרזיטים” כמו המורים, ניצולי השואה, הילדים בסיכון, משתכרי שכר המינימום, החולים המאושפזים במסדרונות (בזכות יחס מאוד חסכוני של מיטה לנפש), ושאר האזרחים שלא היה להם הכישרון, המזל או הנבזות לעשות הרבה כסף. ככה זה טוב. עכשיו, אחרי שהעיף את זליכה והביא את מנכ”ל “הוט” לשעבר - מרובה הקשרים - לראשות אגף התקציבים, נפתחת הדלת לעוד קומבינה לטובת האחים עופר. כמה טוב גם שסיבסד את המעסיקים ב-5 מיליארד שקל בשנה. זה שר אוצר בונבון!

שר האוצר שכה היללת, הקורא דרוקר - ובראון יוצא גדול מהכתבה - הוא משתתף פעיל בפירוקה של החברה הישראלית, באמצעות המשך הפרטת השירותים הציבוריים והתעלמות ממושג הבסיס שאינו קיים אצלנו: זכויות חברתיות. קרא מה כתבה יולי תמיר ב-2003 על סוגית המורים. קרא את פלוצקר מסביר מהו ההבדל בינינו לפינלנד בחינוך (פער שכר של 30 עד 52 דולר לשעה), נושא שלקחת בו צד נגד המורים.

רבע מהנזקקים בישראל שקלו להתאבד, 89% מהם מדווחים שאין להם כסף לחינוך משלים לילדיהם, ול-95% אין כסף לטיפולי שיניים. באוצר חוסכים גרושים על גבם של פליטי מערכת החינוך בכיתות י”א וי”ב, שעל פי כל המחקרים יהפכו בסוף לנתמכי הקופה הציבורית, ועיתונאי ישר, רציני ובעל השפעה רבה כל כך, מודד את הצלחתו שר האוצר במושגים של “נחמד” או “לא נחמד”? כמה שטחי אפשר להיות? או שמא קבוצת ההתייחסות של העשירון השמיני ומטה פשוט איננה רלוונטית?

הימים האלה הם ימים של חושך גדול בתקשורת הישראלית, וכל הפרצופים המחייכים באולפנים הנוצצים לא יסתירו את מה שרוחש מתחת לפני השטח. הציבור לא מעריך את העיתונאים והוא יודע מדוע: האתיקה הלכה פייפן. העיתונאים עצמם נמצאים במצוקה: או שהם צעירים וחלשים מכדי לפתח בכלל מודעות לכך שהם משרתי ההון ושימור הסדר הקיים, או שהם “סתם” חורקים שיניים ומחכים לימים טובים יותר, או שהם - בייחוד הבכירים שבהם, בעלי ההבנה המעמיקה על מה שמתרחש - פשוט מתקרנפים ועושים ראציונליזציות, כדי להסביר לעצמם מדוע מכרו את האינטגריטי המקצועי שלהם למו"לים בעלי ההון, המרפדים אותם במזומנים.

בכל מה שקשור לכלכלה, מרבית כלי התקשורת בָּארץ זבת החלש והדבש שלנו נוהגים כ"פראבדה" קפיטליסטי, והנורא מכל הוא שהציבור ברובו כלל לא מודע לכך. כך לימדוני בבית הספר לעיתונות: תקשורת חופשית רק לכאורה, מסוכנת הרבה יותר מכל פראבדה או תישרין, משום שהיא נותנת אשליה של חירות. התפיסה ההיסטורית של ממשלות כמקור צנזורה בלעדי, והמנגנונים הסמויים של העסקים הפרטיים, מקשים על חשיפת הצנזורה - ואולי עדיף לומר “הכוונה" - של בעלי ההון על התכנים המתפרסמים בכלי התקשורת שלהם.

כולם מאוד אוהבים לאהוב את רביב דרוקר, כולל אותי, אבל הגיע הזמן לומר שלאחרונה מתברר ביותר ויותר מקרים - הנזיפה במשפחה הענייה שפונתה מגבעת עמל, למשל - שהעיתונאי האבסולוטי, הישר ורב ההשפעה הזה, הוא גם ניאו-ליברל די אדוק, שפיספס איזו נקודה בבדיקת העומק של מהות השליחות העיתונאית שלו: קידום טובת הכלל, כל הכלל, מכל העשירונים. ודרוקר, בדיוק כמו בראון, הוא אייטם לגיטימי, משום שהוא משפיע מדי יום על עיצוב תודעתם של מאות אלפי ישראלים.

עדיף לשתף פעולה ולשתוק - מצב העיתונאים בישראל